השם "מסור מסגרת" זה מין תרגום עצמאי למונח Frame Saw. נזכרתי במסור בעת צפייה בערב יום השואה בסרט "התנגדות", המתאר את קורות חבורת הפרטיזנים של משפחת ביילסקי. כאשר האחים עוזבים בפעם האחרונה את ביתם ועוברים ליער עם מעט מאוד ציוד, נושא אחד מהם מסור כזה על כתפו.

העיקרון פשוט, וניתן לבניה גם בתנאי חיים של פרטיזנים ביער – מסגרת עץ בצורת האות H, להב דק וצר העשוי פלדה כלשהי, ומולה חבל מלופף למתיחה.
מלבד הנוסטלגיה לימים בהם בעלי מקצוע היו בונים את כלי העבודה בעצמם, יש גם היגיון פרקטי במסור כזה – המסורית המתוחה יכולה להיות דקה וצרה, ובהתאם החיכוך שלה עם העץ יהיה נמוך. מסורי מסגרת מייצור סדרתי עשויים להיות מצוידים במנגנון המאפשר סיבוב הלהב סביב צירו, וכך ניתן לנסר בהם קורות לאורך מבלי שגשר העץ ייתקע ויפריע לניסור, ועשויים להיות מצוידים בידיות אחיזה נוספות בהמשך ללהב.
למי שעדיין לא השתכנע, הנה בצילום שלושה קרובי משפחה של מסור זה. הגדול הוא מסור למתכת hacksaw (מי שזה עיסוקו, עשוי להצליח לנסר איתו סורגים ושרשראות של אופניים), הבינוני הוא מסור קשת לניסור עדין בעץ (מחברים, חלקי פאזל), והקטן – מסורית למתכת. בנוסף, מיוצרים גם מסורי יוקרה לעץ.

בני דודים של מסור המסגרת

הכל החל בכמה קורות מעץ בוק בחתך כ- 4/2.5 ס"מ שנמצאו במכולת השיפוצניק, והתברר שהן יוצרות צורת H (באורך כ- 60 ס"מ ובגובה כ- 50 ס"מ), מה שאיפשר בניית מסגרת למסור, בהסתמך על מחברי סין-וגרז הקיימים:

מסגרת H מעץ בוק שנמצאה במכולה לפינוי

סימון שקעי האחיזה בניצבי המסגרת. בצורה דומה עוצב גם ראש הניצבים. בניצב הקרוב אלינו, ניתן לראות שקע ("גרז"), אשר בהתאמה לו יש תקע ("סין") בקורה האופקית:

אחד משקעי האחיזה נעשה בכמה דקות עבודה עם הרבה אבק, עם שופין גס (שופין משובח חדש מהניילון, בהמשך ייצרתי לו ידית. לא מומלץ לעבוד עם שופין ללא ידית מסודרת):

אפשר ליצור את השקעים גם בניסור וגילוף במפסלת, וראשית ננסר קו אנכי בנקודת השיא של העקומה:

בצילום הבא נראית עבודה לא נכונה עם המפסלת, לקח לי זמן לתפוס את הפרינציפ – צריך להתחיל מהקצה וללכת לכיוון המרכז כאשר לאחר הכניסה הראשונית לעץ, מטים את המפסלת בזווית חדה הרבה יותר. אם אתם יודעים להשחיז מפסלת ומיומנים וזהירים מספיק כדי לעבוד עם כלי חד כזה, ניתן ללמוד את הטכניקה מסרטונים בהם פול סלרס בונה מסור כזה, גגלוPaul Sellers Framesaw :

עיגול הפינות נעשה עם מקצוע משיכה:

והוכנו חריצים למסורית בתחתית הניצבים:

המסורית שקיבלתי היתה שארית ממסור סרט (מסור גדול הנמצא בשימוש נגרים מקצועיים), וטיב הפלדה חייב קידוח עם נוזל קירור, בעזרת ראש מקדח איכותי מתאים. דרך קדח זה הושחל בורג רגיל לקיבוע המסורית לגוף המסור:

שאריות של חבל כביסה ושארית עץ לאחיזת החבל המלופף, והמסור מוכן. בצילום מכוסה קצה הלהב במגן פלסטיק:

לבדיקה האם המסור באמת עובד, לקחתי כמה מסורים והנה ההשוואה לאחר 10 מעברים של המסור. במסור שלנו נעשו שני הניסורים משמאל, יתר הניסורים הארוכים שייכים למסור יפני, והקצרים למסורים מסורתיים שקיבצתי לניסוי זה. במבחן התוצאה, המסור חותך מהר, אך זווית האחיזה לא טבעית לי, וכיוון שאיני מיומן בשימוש בו, סטיתי מקו הניסור הישר.

ניסויים בניסורים

וכמה מילים על להבים. אני השתמשתי בשארית של מסור סרט, המגיע מחוסם ואינו נזקק להשחזה. ידידי המלומד ט. בנה פעם מסור מסגרת תוך שימוש במסור לגירוד וליישור טיח (התמונות להלן באדיבותו):

לאחר הסרת החלודה ויישור הלהב, בחר ט. להשחיז את שיני המסור עם דרמל, כלי שלא עמד לרשות מיודעינו לבית ביילסקי:

השחזת מסורים היא אמנות שכמעט פסה מן העולם, אבל מי שיודע לעשות אותה, יכול לקחת פס פלדה, לנסר בו ידנית את השיניים, להשחיז עם שופין משולש (השחזה מסוג אחד לניסור לאורך הסיבים, RIP, ואחרת לניסור לרוחבם, CUT), ולבסוף לסכסך (כך קוראים להטיית השיניים אחת ימינה ואחת שמאלה, באמצעות הכלי הנראה משמאל).

Save

Save

Save

כחובב "עשה זאת בעצמך", מה שמניע אותי לעשות משהו יכול להיות צורך ביתי (ראו לדוגמא מדריכים על רשתות זבובים, תריסים או עבודות אינסטלציה), ויכול להיות רצון ללמוד משהו חדש, או אפילו סתם סקרנות לשמה. לא סתם אסף, מייסד "בידיים", קורא לנו "חוקרים".

הסקרנות יכולה להגיע מפלאייר פטנט שהמנגנון שלו נשבר, מראש פטיש החסר ידית (ואולי הפעם אכין ידית קצת שונה מזו שהכנתי לפטיש הקודם), או מסרטון ביוטיוב של נגר שעובד עם כלי לא מוכר.

כמי שבנה לו במו ידיו סדנא ביתית קטנה במרפסת דירה עירונית, וכמי שלוקח את התחביב בפרופורציות, תקציב ההצטיידות שלי מאוד מוגבל. מבין נגר מקצועי שיזמין כמה מקצועות עילית של לי-נילסן ב- 300$ האחת לפני משלוח מארה"ב ומיסים, ויוכל להתחיל לעבוד איתן ישר מהקופסא, אני קניתי בשבריר המחיר מקצועה בת 60, ושיפצתי אותה באהבה ובהנאה במשך שעות ארוכות כמתואר במדריך קודם, ולזמן שאני משקיע בתחביבי אין בעיני עלות כספית שוות ערך.

נגרות ידנית היא תחום שאני הולך ומתאהב בו בשנים האחרונות. העבודה המדיטטיבית והשקטה, היעדר האבק והרעש הנלווים לנגרות ממוכנת, והבטיחות היחסית (אמנם עבודה עם מפסלות ומסורים עלולה להיות מלווה בשריטות ובחתכים, וגם בחתכים עמוקים, אבל לעומת זאת ממסור שולחן אפשר לאבד יד) קנו אותי.

אפשר ללמוד ממסורת של מאות שנים, ולייצר חלק מהכלים לבד. ראוטר חשמלי הוא כלי שאי אפשר לבנות לבד, Router Plane ו- Rebate Plane עושים בנגרות המסורתית חלק ממה שעושים היום עם ראוטר חשמלי, ואפשר לבנות אותם סביב פיסת עץ ולהב.

בפגישה במשרדו של עו"ד מבוגר, שאלתי אותו על מקצועות העץ המפארות את המדפים, ולא אשכח את תשובתו – "התפרנסתי מנגרות בשנות החמישים, בתקופת הצנע, וזה מה שהיה לנו. היינו משיגים פיסת פלדה ומכינים ממנה להב, ובול עץ ממנו היינו מכינים את גוף המקצועה".

הנה שולחן הנגרות שלי (אותו הצגתי בשני מדריכים קודמים) לפני שנוספו לו עוד כמה חלקים ושיפורים. את המלחציים העברתי מהשולחן הקודם, רוב העץ משאריות, הפלטה הייתה פעם 3 דלתות של ארון קיר.

הארון בו מאוחסנים כלים, עץ ואריזות צבע, נבנה גם הוא משאריות ותואר באחד המדריכים הראשונים שהעליתי ל"בידיים" לפני שנים. החזית מפירוק ארון קודם והפנים ממדפי מתכת משרדיים:

כמי שלומד נגרות "בהליכה", התחיל העיסוק בהתאמת ידיות לכלים מ"אוסף" הגרוטאות, הנה שופין שקיבל ידית ממטריה שנשברה:

ועם הזמן, למדתי גם להכין ידיות מורכבות יותר:

וגם לבנות פטיש שלם. הנה מקֶבֶת עץ, שאולי מזכירה בצורתה את הפטיש של האל הנורדי ת'ור, אבל הרבה יותר קטנה, ומיועדת לשימוש עם מפסלות לעץ. הידית היתה פעם חלק של רהיט, ניתן לראות בה שרידי מחבר סין-וגרז. הראש כאן בנוי מעץ שממש-ממש לא מתאים, סתם כי התחשק לי לבנות מקֶבֶת וזה העץ שהיה בארגז:

האימרה "לנגר לא יכול להיות שתהיינה יותר מדי כליבות", כנראה נכונה. מהר מאוד יימאס לכם מכליבות זולות שמתפרקות, ואילו הטובות – יקרות. הכמות חשובה לא פחות מהאיכות, ולא לכל עבודה צריך כוח לחיצה של 200 ק"ג, ולכן לצד כמה כליבות טובות בודדות (וטלפון של חבר לשאול ממנו עוד כמה אם צריך), החלטתי לבנות כמה סוגים של כליבות עץ.

את הכליבה הימנית (בתמונה עדיין ללא ידיות) קל מאוד להכין, בניתי כמה כאלה ואכתוב עליהן במדריך אחר. השמאלית היא ניסיון לא מוצלח עד כה, לחקות כליבת עילית Jorgensen, להשלמתה מחפש מישהו לשאול ממנו מברז ומחרוקת שמאליים 12 מ"מ. תודתי הפומבית במדריך שיתפרסם, למי שיוכל לסייע:

גם הכליבה הזו בדרך לאותו המדריך:

ועוד אחת, לא פשוטה להכנה, הפעם חיקוי של כליבת Klemmsia מסחרית. בניתי שתיים כאלה, ולמען הסקרנות נבחרה לכל אחת שידרה מחומר אחר:

כליבה של בוני גיטרות (לא בונה ואפילו לא מנגן, בניתי את הכליבה למען הסקרנות):

מסור מסגרת ממדריך קודם:

Rebate Plane, כלי שהוזכר לעיל, המשמש ליצירת מגרעות בשולי לוחות עץ, כמו אלו הנמצאות בהיקף של חלון או במסגרת של תמונה, ובהן משקעים את הזיגוג:

ראוטר פליין אותו הזכרתי מקודם, משמש לניקוי ולפילוס תחתית חריצים בעץ. הלהבים כאן עשויים ממפתחות אלן שהושחזו במכונה:

ניקוי חריץ בעת הכנת מקצוע Rebate Plane, בעזרת ראוטר פליין מסוג אחר, בו הלהב הוא מפסלת שלמה הנשלפת בתום השימוש. הקרש בו אני חוצב כאן, הוא גוף של Rebate Plane שהוצג לעיל, בו תחתית החריץ חייבת להיות מפולסת, כדי לקבל אליה את אותו הלהב המשמש בתמונה זו את הראוטר פליין. רב-שימושיות והסתפקות במועט, כבר אמרנו?

עבודתי הראשונה כמהנדס אזרחי היתה לפני יותר מרבע מאה, כעתודאי ביחידה שנקראה אז "מרכז בינוי" ונתנה שירותי ניהול פרויקטים ליחידות צה"ל. על הבירוקרטיה היה אמון משרד הביטחון בהתאם לציטוט שיוחס לבן–גוריון ולפיו "קצין עברי לא צריך להתעסק עם כסף".

דבר אחד טוב למדתי שם, והוא סדר בעבודה. כל מכרז חולק לסעיפים, ולכל סעיף היה תיאור מדוקדק. דלתות עץ של חדרים לדוגמא, כמותן ומחירן נקבעו ב"כתב הכמויות", הן שורטטו ב"רשימות הנגרות", ותוארו תיאור מילולי ב"מפרט". היה "מפרט מיוחד" לכל פרויקט, שהסתמך על "המפרט הכללי לעבודות בניין", שהוכן ע"י הועדה הבין משרדית לסטנדרטיזציה של מסמכי הבניה. סטנדרטיזציה של התכנון בגופים ממשלתיים זה חתיכת סיפור, ותוצאתו היתה כניסה מאוחרת לצה"ל של קירות גבס, שוחות ביוב מפלסטיק, צנרת מים שאינה מברזל מגולוון, חלונות אלומיניום ודלתות מתועשות. מכל מקום, "מפרט כללי" זה חולק לעשרות רבות של חוברות, שעודכנו פעם בשנים די רבות, וחלקן נשאו שמות די ארכאיים. לענייננו פרק 6 – "נגרות אמן", עסק בזמנו בעיקר בחלונות ודלתות מעץ.

בכל זה נזכרתי כאשר עברנו לפני כ-15 שנה לדירתנו הנוכחית במרכז תל אביב, שהיום היא כבת שישים שנה. זמן קצר קודם לכן סיימתי ניהול פרויקט להקמת מבנה מפואר לדיור מוגן. האופנה היתה רצפת אבן "מצפה" צהובה, דלתות ברזל ("פרופיל בלגי") בצבע אפור וחלונות אלומיניום מאולגנים בגוון "פררו 101". התקציב לחץ, התאומים ביקשו לצאת לאוויר העולם, והסתפקנו לכן בדירתנו בשיפוץ מהיר וצנוע. כמה שנים עברו, ואת הדירה שהגדירה נ' כ"לא ראויה למגורי אדם", פתחנו במסגרת אירוע "בתים מבפנים", כמחאה על הפרסום שנתנו למגדל המפלצתי שנבנה מעבר לגינה. הרבה ממראה הדירה היום אנו חייבים לדלתות הפנים המקוריות עם "זכוכית סבתא", ולחלונות העץ המורכבים בסלון.

עם הידע והביטחון שנצברו עם השנים, מצאתי עצמי משדך דלתות ישנות למשקופים חדשים, מחליף גלגלים ומנגנוני נעילה, מחדש את הצבע מדי כמה שנים, וגם מתקן או בונה מחדש תריסי גלילה, מבודד ארגזי תריס, ומוסיף רשתות זבובים. עם זאת, יש לזכור – חלון או דלת חיצוניים הם סיפור אחר לגמרי. איטום למים ולרוח בין חלקי החלון לבין עצמם, בין הכנפיים למשקוף ובין המשקוף לקיר – זה תיק שאפילו אני לא אקח על עצמי. נישאר לכן במסגרת דלתות הפנים.

הנה דלת חדרה של בתי שניצלה ממכולת השיפוצניק, והותאמה למשקוף חדש, כמפורט כאן וכאן.

העיקרון פשוט: לדלתות פנים רגילות יש מגרעת היקפית (פֶלְץ בשפת הנגרים היֶקים של פעם). גם למשקוף יש, ומידת הפנים צריכה להתאים, בעוד מידת החוץ (כמה בולטת הדלת מעבר לפנים המשקוף), פחות חשובה. רוב מה שעלול לקרות על הדרך – החלפת צירים, מנעול, נגדית, זיגוג ופרזול – מופיע בפוסטים לעיל.

התוצאה בחדרה של בתי, אינה מזכירה שום מוצר מתועש. בהנחה שאספתם דלת ושיש לכם כלי עבודה, עלותה כ– 400 ₪ (משקוף חדש, לייסטים, צירי "פייפ", זיגוג, מנעול, ידית, צבע). את הגוון אגב, אפשר להחליף בקלות אם ישתנה טעמה של הילדה – שיוף קל, מסקינג טייפ על הזיגוג, פירוק הידית, ושתי שכבות פוליאור\אוניאור על בסיס מים בכל גוון אחר:

הנה פרט לדלת כזו:

בתמונה הבאה נראית בתי צובעת את דלת התריס ביציאה מאותו חדר למרפסת. כאן לא היתה לי מסגרת להתחיל ממנה, ונכנסתי לסיפור המצריך חבר נגר, וגם כישורי נגרות עצמיים מסוימים. פירוט כאן וכאן:

הצבעים פרי בחירתה של הקטנה ובסיוע יועצי "נירלט" בדן דיזיין סנטר:

בשעות הבוקר כאשר קרני השמש העולה מסתננות דרך חרכי התריס, מואר חדרה של הקטנה באור בגוון טורקיז, כאילו היה אקווריום. גם כאן התוצאה אינה מזכירה שום מוצר מתועש.

פרטי דלת הזזה חיצונית לקיר (כלומר, שאינה נכנסת ל"כיס" בקיר). מטרת הלייסט היא להרחיק את הדלת מהקיר בכ– 2 ס"מ, ולא ניכנס כעת לסיבות לכך:

אנצל את השרטוט לעיל כדי לומר כמה דברים על קיבוע משקוף הדלת לקיר. אם הקיר המשורטט משמאל הוא קיר גבס בבניה, מקבעים את המשקוף לניצב בקיר, בברגים מתוך הקיר החוצה, לפני סגירתו, וכך לא יהיה צורך בתיקון שפכטל על פני המשקוף. הבורג המקובל הוא בקוטר 6 מ"מ, ואורכו נקבע כדי שיחדור את הניצב (ניצב מפלדה עבה או ניצב רגיל המחוזק בקרש עץ ("לטה"), אך לא יחדור את פני המשקוף הגלויים. אם הקיר כבר סגור – אותו הדבר אבל יהיה צורך בשיקוע פני הבורג ובפקק עץ או תיקון שפכטל. אם הקיר הוא קיר בלוקים ישן, הפרט שהיה מקובל כלל נעיצת מסמרים באלכסון בגב המשקוף, יצירת מגרעת בקיר וביטון המסמרים. לעתים פרט זה משתחרר, בעיקר סמוך לצירי הדלת, ואז הפתרון הפשוט הוא קידוח דרך המשקוף לתוך הקיר, קיבוע בשני דיבלי דפיקה, ואז תיקון שפכטל וצבע.

בסלון דירתנו חלונות מסובכים וכבדים ברוחב מטר ובגובה מטר וחצי, הזזה לתוך כיס, עם מסגרת פנימית נוספת הנפתחת על ציר. גלגלים במידה שלהם כבר לא מייצרים, הנה אחד החלונות מקובע במלחציים לשולחן הנגרות, לצורך גילוף מגרעת גדולה יותר לגלגלים החדשים:

בחלון חדר השירותים, עקב עובי שכבות הצבע שהצטברו לאורך השנים ומנעו את סגירתו ונעילת הידית, היה צורך בהורדת צבע בכנף וגם במשקוף, באזור המגרעת. הכנף נזקקה גם לקילוף יסודי בחלקה החיצוני, כאן עבודה שקטה עם שפכטל וציקלינה, במרפסת ליד התריסים שדובר עליהם לעיל:

הצביעה נעשתה בפוליאור\אוניאור על בסיס מים, על גבי צבע השמן הישן וגם על העץ החשוף היכן שהיה, ללא צבע יסוד ועם מינימום עבודת שפכטל. יש הטוענים שרצוי צבע יסוד, קטונתי מלהביע דעה בנדון, ומציע למי שצובע מעל צבע קיים על בסיס ממס ("צבע שמן"), להתייעץ עם השירות הטכני של יצרן הצבע החדש. לגבי שפכטל, אני כאמור איני מחסידי החומר הזה, ומעדיף שיוף עד העץ במקום להוסיף שכבה של חומר זר, ושימוש בשפכטל מתאים רק למילוי סדקים וחריצים בעץ.

המוטיבציה הינה מתנת יומולדת מקורית לילד שאוהב מאוד לשחק בכלי עבודה, ולענות לו על הצורך במשהו אמיתי – מסור שבאמת מנסר, מטר של גדולים, מברגה נטענת, פטיש מעץ וברזל, וכו' – לעבוד בכלים אמיתיים. המטרה הייתה לספק לו שולחן עבודה תפור למידותיו, שניתן לבצע בוא פעולות נגרות בסיסיות (בהשגחת מבוגר כרגע, במקרה שלנו). חשוב מאוד – אין כוונתי לומר בפרסום מדריך זה שכל ילד צריך שתהיה לו גישה חופשית לכלים מסוכנים. על כל מבוגר להפעיל שיקול דעת ובכל מקרה, ההחלטה היא אישית של המבוגר האחראי.

לפעמים החיים הופכים אותנו למין בתיה עוזיאל (אם יש מישהו מקוראינו שעדיין זוכר אותה). ר' קוראת לעבודות כאלה בזלזול מה "עבודת יד", אבל כמה שאריות עץ יכולות להפוך ברבע שעה עבודה למשהו שמציל את המצב. קובצו כמה עבודות, לא בכולן תועד התהליך כמקובל.

הילדים הכינו עבודות שורשים לבית הספר, ומסיימו אותן ביקשו סכום לא סביר כדי לקנות קלסרים מפוארים "כמו כולם". לשכנים היו תכניות אחרות, ובדיוק הורידו לחצר ארון עם גב דיקט. בחירת פיסות נאות של הדיקט, סימון וחיתוך בסכין יפנית:

והנה שני קלסרים מוכנים. לשמאלי הודבקו בדבק פלסטי שתי רצועות בד ריפוד עבה, מבפנים ומבחוץ, והדפים שודכו לפני ההדבקה באופן שהבד יסתיר את הסיכות. הקלסר השמאלי קצת יותר מורכב – לוח החזית עשוי שתי פיסות דיקט המחוברות זו לזו בפיסת בד לבנה מודבקת, לוח הגב עשוי חלק אחד ארוך יותר. הדפים נוקבו, שני לוחות הדיקט נקדחו בהתאמה, והכל נקשר עם סרט מוזהב. לא רואים בתמונה אבל בקלסר הימני הוטבעה כתובת ע"י העברה בגלגל סיכות משבלונה שהוכנה על נייר (אפשר ידנית עם כל כלי ניקוב). העירו לי וקיבלתי את ההערה, כי צריבה במלחם\צורב היתה מוסיפה לעבודה.לקראת אירוע בביתנו נקנו כמה פרחים בעציצוני פלסטיק. לשמירה עליהם לבל יתהפכו הוכנו בחופזה כמה "ארגזי עץ" מעץ אורן משאריות בסיס מיטה. כל החלקים באותו גודל, ארבעה ברגים מוזהבים (אנודייז), ללא שיוף או לכה.

מתנת יום הולדת לקרוב משפחה בן שמונה, לא בדיוק פרויקט של רבע שעה, בייחוד כאשר כל הניסורים ידניים –  ניסור לוחות הסנדביץ' לאורך, וניסור המחברים והשיניים:והנה טירת מוכנה לצביעה ולקשקוש ע"י הקטנצ'יק:הילד נבחר לועד הכיתה, ומגירה ישנה נבחרה אף היא:והפכה לתיבה לפניות הציבור. פני המגירה כוסו בדיקט שמקורו בתחתית מגירה אחרת, חריץ נוסר לשלשול פתקי פניות הציבור ונוספו שני ווים לתליה:

בובת רובוט לשיעור מדעים, עבדכם ניסר את חלקי העץ, הקטנה ציירה ותפרה:

שי קטן שהקטנה הכינה לחברה (שוב, אני רק הנגר פה):שיעורי בית במדעים – ינשוף (קיבל את הכינוי "ינפוש") משאריות סנדביץ', פסולת אלקטרונית וברגים:לאחד הסירים נשברה ידית המכסה. רגל של שולחן מאוסף הגרוטאות כבר נתרמה בחלקה להכנת ידית לשופין (למעלה). ניסור מהיר ויש "גולם" להכנת ידית:עיגול הידית והסרת הלכה הישנה עם ספוקשייב וציקלינה. למי שאין, אפשר להסיר את הצבע עם להב של סכין יפנית, או עם נייר לטש גס, ולעגל את ראש הידית עם שופין או נייר לטש גס:והנה הסבר איך מרכיבים – במכסה היה חור בקוטר כ- 8 מ"מ. לי היה בארגז הכלים בורג בקוטר 6 מ"מ ובאורך שנראה מתאים. שתי שייבות (דיסקיות) להגנה על הזכוכית, וקדימה לקדוח בידית. קידוח במקדח ספירלי 5 מ"מ (שהתברר כקטן מדי ולכן הורחב הקידוח ל- 5.5 מ"מ). כעת קובעה הידית למלחצי השולחן, והבורג הוברג בכוח עם מברגה, כדי ליצור תבריג בעץ. הבורג הוברג החוצה, והידית נצבעה בלכה על בסיס מים.והנה התוצאה הסופית לפני החזרתה למטבח. לא הייתי מכניס מכסה עם ידית כזו למדיח הכלים, אבל לכל שימוש אחר הוא יצלח. הידית ארוכה מהמקובל עד כדי חוסר נוחות באחסנה במגירה, אבל נוחה מאוד לשימוש ונשארת קרירה למגע גם בסביבת חום ואדים:מגירה גדולה נאספה בדרך למכולת השיפוצניק, וחזיתה נוסרה:הלכה הישנה הוסרה עם ציקלינה ומקצועה (אפשר גם עם נייר לטש, רצוי בסיוע מלטשת חשמלית), והפינות עוגלו עם מקצועה מס' 4 (אפשר גם עם שופין, או מלטשת חשמלית חזקה. אני אוהב לעבוד בשקט וכמעט ללא אבק):מידת דיוק עיגול השפה נבדקה עם שבלונה מאולתרת ותוקנה בהמשך, ראו בתמונה. הגימור בשמן מינרלי של איקאה המתאים לכלי אוכל. מאחר ולא ידוע מקור המגירה ומה עברה בחמישים שנותיה, לא הייתי משתמש בה כקרש חיתוך למזון, אבל ככלי הגשה עליו תהיינה צלוחיות ובהן יהיה האוכל, היא מתאימה.ולסיום, אהבה ישנה שלי – שיפוץ ובניית מנורות. הסיפור החל ממנורה שהייתה של סבתי ונאלצתי להחליף בה את החיווט ואת בתי המנורה, והמשיך דרך בניית כמה מנורות מאפס. ערכות לבניית מנורה (תקע, חוט אליו מחובר מפסק, ובית מנורה) אפשר לקנות בהום סנטרים, וכל מי שיש לו יד אחת שמאלית ויד אחת ימנית יכול לפרק את זוג חוטי הפלוס והמינוס (וההארקה, אם יש), ולחבר אותם מחדש לאחר בניית גוף המנורה.

לפני כעשור היו באופנה מנורות על חצובות בנות שלוש רגליים. חצובה של ציוד מדידה נקנתה בשוק הפשפשים, לקדח ששימש את המודד להברגת התיאודוליט שודך מוט הברגה קצר, החיווט נקנה כערכה בהום סנטר, לאחר חיפושים נקנה אהיל מתאים, ויש מנורה:

דוגמא לבית מנורה דומה, המחובר לגוף המנורה בעזרת מוט הברגה חלול (דרכו מושחלים החוטים) וזוג אומים. הטבעת שמחוץ לבית המנורה (וזוגתה החסרה בתמונה זו) משמשות לקיבוע הטבעת הנושאת את האהיל:מבפנים, נראה בית המנורה כך, נראה שברור להיכן לחבר את זוג החוטים. יש בתי מנורה בהם מיקום החיבורים שונה, ויש מנורות עם גוף מתכת אשר יש לחבר אליו חוט הארקה. כאן המקום לציין שיש מנורות עם בתי מנורה שונים לחלוטין כמו נורות הלוגן ופסי לד, לא נדבר עליהן כאן:אנו מעודדים פה שימוש חוזר – מנורות דומות אפשר לבנות על בסיס כד (כאשר משתמשים בלוח עץ חתוך למידה הנעוץ בפי הכד, ובו קדח למוט ההברגה), לוח עץ מהזבל, צעצוע ישן או על כל דבר אחר. אהילים אפשר לקנות באיקאה, אפשר להתאים מכל חפץ שקוף או חצי שקוף (בקבוק, אגרטל, מיכל פלסטיק של חומרי ניקוי), ואפשר גם להשתמש בנורה חשופה שיופיה בהיותה גלויה, לדוגמא נורת פחם. חברי יאיר ואני מבשלים סדנא לבניית מנורות, אותה נפרסם לכשייקבע מועד.

מי שלא מרגיש נוח לחבר חוטי חשמל, יכול לגשת עם בסיס המנורה שבנה לחשמלאי, לקנות שם את החלקים, לבקש ממנו לחבר את הכל יחד תמורת תשלום סימלי ולקיים מצוות פרנסת עסק קטן. לאחרונה שילמתי לחשמלאי בחנות השכונתית 20 ₪ עבור תיקון מנורה, שכלל השחלת חוט שלא יכולתי לעשות בעצמי.

מקֶבֶת היא פטיש מסורתי של נגרים, כבדה יחסית ועשויה בדרך כלל מעץ. ראש למקבת כזו אפשר להכין מחלקי עץ מודבקים, אך המהדרין מחפשים ומוצאים גוש אחד מלא של עץ קשה, למען יאריכו ימי המקבת אחרינו.

בניגוד לפטיש רגיל איתו נדפוק על משהו המונח על שולחן, המקבת מיועדת להכות בראש מפסלת הנמצא באזור הכתף שלנו, ולכן המקבת כבדה, אוחזים בה במרכז הידית ולא בקצה, ופניה משופעות.

אז במסגרת השיעור סדנת קיימות לתלמידי הכיתה התקשורתית בבית הספר, עסקנו בתכנון המועדון שהוא גם חדר האוכל. את זה עשינו באמצעות בנייה בלגו של דגם בקנה מידה של 1:42 (היה תלוי בכמות אבני הלגו שהיו ברשותינו) ועל גבי הדגם חקרנו את הצרכים הכיתתיים והחלטנו על בניית שולחן אוכל לחדר האוכל. מראש היו כמה הנחות יסוד לבניית השולחן:

1. השולחן צריך להיות חזק ועמיד לאורך זמן
2. השולחן צריך להיות אסטטי ונעים למגע
3. השולחן צריך להיות קל להזזה
4. השולחן צריך להיות מספיק גדול כדי לאפשר לשמונה אנשים לפחות לשבת בו בנוחות
5. השולחן צריך להיות בנוי מחומרים ממוחזרים
6. השולחן צריך להיות כזה שאפשר יהיה לבנות עוד כמונו, בהנחה שחדר האוכל יאכלס תלמידים נוספים בשנים הבאות

אתגר לא פשוט, ולדעתי פתרנו אותו באלגנטיות יחסית. אז נגשנו לעבודה.

על כליבות כבר כתבתי בעבר. כליבות עץ הן מין יצור שכמעט עבר מן העולם. יש להן יתרונות שאין לכליבות מתכת – לחיי הכליבה רכות מכדי לשרוט את העץ הנכלב, ואפשר לכלוב לוח בעמידה. בעולם הנגרים החובבים ודלי התקציב, מקובל להכין חלק מכלי העבודה לבד – והנה ניסוי קצת ארוך ומסועף, בחלקו מוצלח ובחלקו הרפתקני. מידות בלוקי העץ ומיקומי הקידוחים נלקחו מכאן, שימו לב שרוב הכליבות אותן נציג, נקדחו בצורה הרבה יותר פשוטה, הקישור נעשה לשם מתן מידות בלבד. הפעם נדבר על שתי הכליבות שבצילום:

הפעם כליבה קטנה יותר, הנקראת באנגלית Cam Clamp, בתרגום חופשי, כליבת זיז.

זו אינה כליבה גדולה וכבדה המיועדת לתת כח לחיצה של 200 ק"ג בעת הדבקה, אלא כליבה קטנה לאחיזה עדינה של עבודות קטנות. כליבות כאלה מיוצרות באופן מסחרי ונמכרות תחת השם Klemmsia, הנה אחת שצילמתי בסדנת נגרים אמנים. נעילת הכליבה נעשית ע"י משיכת הזיז הבולט בלחי התחתונה:

כל מי שהתנסה בנגרות בכלים חשמליים, מכיר את ההרגשה – העבודה מהירה וקל להגיע לתוצאות סבירות, אבל כל העסק מלווה ברעש ובענן אבק.

לעומת הכלים החשמליים המפוררים את העץ לאבק, הולכת ונפוצה כיום בעולם חלופה לחובבים שזמנם בידם – עבודה שקטה עם כלים ידניים, כאשר העץ העודף מוסר תלתל אחרי תלתל.

בעולם הכלים החשמליים, כאשר נייר הלטש או ראש המקדח מתבלים, פשוט זורקים אותם וקונים חדשים. בעולם הידני – משחיזים.

אני מסתפק בהשחזה של להבי מפסלות ומקצועות. המסורים בהם אני משתמש אינם ניתנים להשחזה (כלומר לאחר שיתבלו יש לקנות חדשים, אבל צפוי שבקצב הנגרות שלי זה ייקח שנים), וכך גם המקדחים (וכאן רחמנא לצלן אני משתמש גם במקדחה חשמלית).

הכל התחיל כשקיבלתי מתמר, חברה ומשתתפת בסדנא, ארון עץ ישן במצב מעולה. תמר טענה (ועדיין) שהוא היה שייך לנגר, אבל אני התקשתי להבין מה הטעם בארון עמוק כל-כך ובמיוחד מה אפשר לעשות עם המדפים שעל הדתלות עצמן. חוסר הדמיון שלי הביא לכך שבמשך המון זמן הוא פשוט ישב בסדנא ותפס מקום. עד שהבנתי מה חסר לי…

מדי פעם אני מסתובב בבית הספר וצריך להזיז כלים מכאן לשם. ארגז כלים פשוט לא מספק, כי אי אפשר לשים בתוכו את כל הכלים החשמליים, או לחילופין צריך מלא ארגזים ואז זה הרבה הלוך חזור. לא, צריך היה למצוא פתרון לקחת הרבה ציוד, בבת אחת, עם מעט התארגנות מקדימה ככל הניתן. הארון קרץ לי. ארון כלים על גלגלים. סדנא ניידת. סדנה נעה. הסד-נע.

לפני כשנתיים בניתי לראשונה שולחן נגרות ראוי, עליו כתבתי בחלק א' ובחלק ב'.

למה נזכרתי לכתוב עליו שוב פתאום? ראשית, עם הזמן נוספו אביזרים חדשים והוחלפו אחרים. מחלק מהם אני מרוצה ומחלק פחות, אבל כל טעות היא בעיני הזדמנות ללמוד משהו. שנית, בזכות האפשרות לפרק את השולחן להובלה במכונית המשפחתית, יכולתי להציע לחברי מישאל מ"טול עדן" להיעזר בשולחן בעת הרצאה שנתן פול סלרס (paul sellers), נגר רב אמן וגורו של נגרות ידנית, בתל אביב.

אז הנה פול מקציע על השולחן שלי, בסטודיו קיבוץ גלויות, של חברי יאיר ואורי, בתל אביב:

בני החליט כי הוא רוצה להעניק לחברים שעוזבים לגור רחוק במתנה כלי עבודה. בלי הרבה שכנועים החלטנו לנסוע לשוק הפשפשים בחיפה ולראות מה יעלה המזל בתחום כלי העבודה הידניים. לאחר חיפושים ארוכים (שבהם הצטיידנו גם אנחנו ברכישות מעניינות) החלטנו כי נרכוש שני שופינים (זהים פחות או יותר, אחרי הכל מדובר בשני אחים קרובים בגיל) ונכין להם ידיות חדשות (בדרך כלל השופינים בשוק הפשפשים מגיעים ללא ידית).

הפעם החלטתי לעשות משהו קצת שונה. הסרטתי את כל התהליך וערכתי אותו כך שרובו יעבור בהילוך מהיר. נקודות מפנה חשובות בסרטון נשארו בקצב רגיל כדי שיהיה אפשר להבין מה בדיוק עשינו.

שופינים עגולים ללא ידיות

שופין אחד מוכן והשני נכין עכשיו

עם זאת, למרות הסרטון החלטתי לפרט את שלבי ההכנה כי יש לי תחושה שאולי סרטון כזה הוא נחמד אבל אפשר ללמוד ממנו ממש מעט על מה שהיה שם באמת.

הכתיבה ב"בידיים" מביאה לתיבת הדואר האלקטרוני בדרך כלל הודעות מערכת על תגובות לפוסטים (השיאן הוא "מדריך לאינסטלטור בעל כורחו", 132 תגובות), אך גם פניות ישירות ובהן שאלות דומות.

יום אחד הגיעה הודעה אחרת, שכותרתו "כלי עבודה ותיקים למסירה", וצורפה אליו תמונה של שתי מקדחות ידניות. אחת המקדחות הייתה ברשימת הכלים הידניים שצריך לחפש, והשנייה – לא פחות מעניינת. התברר שיעל גרה במרחק רכיבת אופניים ממני, ובאותו ערב כבר ניסיתי לפרק ולבדוק איך להשמיש את הכלים. אז לפני הכל – תודה גדולה ליעל.

אחרי ההקדמה, ניגש לעניין – הנה שתי המקדחות של יעל, לפני הפירוק והשיפוץ. בואו נחקור אותן ונראה מה עשו סבינו לפני שהיו מקדחות ומברגות חשמליות.

כדי לנסות להבין איך קראו לכלים האלה בעברית, נעזרתי בחוברת "לוחות כלי עבודה" מאת יהודה פרידמן משנת 1968, שהועלתה לרשת. השמות באנגלית מובאים לנוחות מי שרוצה למצוא חומר נוסף ברשת או לקנות משהו באיביי.

אז אחרי שולחן האבירים המגניב שבנינו למועדון של החבר'ה הכי מגניבים בבי"ס, ובסוף דיונים ארוכים – החלטנו שהפרויקט הבא יהיה (תופים בבקשה…) שולחן הוקי למועדון! כזה שכל מי שיראה ישר יפתחו לו העיניים והוא ירוץ לשולחן ויתחיל לקפוץ ולהתלהב ולרצות לשחק עד שאין לו כוח לעמוד.

החלטנו לוותר על מפוח אוויר DIY כי זה עושה המון רעש וצורך חשמל וכאלו, והחלטנו להשאר עם שולחן פורמייקה שעליו תחליק הדיסקית, פשוט מכוח הזרוע. הסיפור התחיל במחסן קטן ומאובק בקצה האודיטוריום של בית הספר, שם מצאנו (כי ידעתי עליהם מראש) לוחות MDF בגודל מלא (2.40 על 1.20) מצופים בצד אחד בפורמייקה לבנה וחלקה, וכבדים בטירוף. הם עמדו להיזרק לפח. אז סחבנו אותם במאמץ עילאי עד לסדנא.

חשוב לומר: הייתה לנו תכנית כללית אבל הרבה מההחלטות נעשו תוך כדי כמו כל פרויקט מאולתר אחר.

התגלגל לו סיפור (תרתי משמע) והוחלט שאבנה יחד עם תלמידים (לא אלאה אתכם בפרטים) ספריית גן שתוצב באחד מגני המשחקים בטבעון. הרעיון הוא לאפשר הבאת והחלפת ספרים לספריה חופשית וציבורית. הצבתה בגן משחקים הוסיפה נדבך נוסף לשימוש הילדים בגן.
לצורך הבנייה קיבלתי תכנון די מפורט מאדרכ' אורנה בן ציוני שהייתה אמונה על תכנון הגן, ויזמה גם את הקמת הספרייה.

אז רכשנו לשורות הסדנא מקצוע עובי Dewalt DW733. זה כלי מצויין ביחס למחיר העממי שלו, ובסדנא שלי הוא יהיה מאוד מאוד שימושי, כיוון שאנחנו משתמשים בעיקר בעץ משומש, ובדרך כלל זה אומר עץ ממשטחים מפורקים.

המקצוע הוא כלי כבד בסה"כ ודורש רגליים יציבות. כדי להביא אותו לגובה נוח לעבודה צריך להרים אותו על שולחן. מכיוון שהשולחן הפנוי היחיד שהיה לי בסדנא הכללית, סומן לעבור לחדר הטכנאי בסדנא הדיגיטלית (ועל זה אספר בהזדמנות), נזקקתי לשולחן מתאים למקצוע.

הדרישות היו כדלקמן:

• משקל רב – שמרכז הכובד של השולחן יהיה נמוך, למרות משקלו הרב של המקצוע
• גובה טוב – לא נמוך מדי או גבוה מדי, שלא ישבור את הגב ויהיה קל לתפעל.
• יציבות – שלא יתנדנד ושהשולחן לא יהיה גמיש – שלא יתעוות בהפעלת לחץ.
• שטח קטן – שאפשר יהיה להסתובב מסביב השולחן, לדחוף חומר או למשוך מצד שני.
• כחול! – כמו שאר הריהוט בסדנא

פרספקס הוא חומר מעניין ויקר. את הדוכן הזה אי אפשר היה לתקן בצורה אסתטית, לכן החלטתי לבנות חדש, תוך כדי הבטחה לעצמי שבפרספקס עצמו מהדוכן הישן אשתמש לפרויקטים אחרים. פרספקס בעובי סנטימטר הוא לא חומר שקל לעבוד איתו, אלא אם כן יש ברשותכם מכונה לחיתוך בלייזר, שיכולה לדאוג לחיתוכים מדויקים ויפים (וזה מה שאעשה ברגע שאתפנה מפרויקטים אחרים).

מה שכן, החלטתי להעתיק את המידות מהדוכן הישן. להלן המידות משורטטות על חתיכת MDF וגם בשרטוט שעובד בOnshape כמודל 3D ואז הומר לשרטוט להרכבה.

הפעם שעון קיר מורכב יותר – לא פלטה ובה חור למנגנון אלא משהו בין רהיט לקופסא, בנגרות ידנית כמובן.

הרעיון הגיע מפול סלרס, גגלו Paul Sellers Wallclock