בראש השנה אירחנו את החמולה לארוחת החג, ולאשתי שתחיה היתה פתאום הארה: "תגיד, כל הכסאות שאתה שומר בערימה במרפסת לבית במצפה רמון שעוד לא התחלנו לבנות, אולי תצבע ותרפד אותם ונשתמש בהם במקום לקחת מאמא שלך כסאות פלסטיק לבנים?". אה, ואני רוצה אותם בצהוב.

ש. חברתנו אדיכלית הפנים תרמה את הגוון המדויק ממניפת נירלט, משה מחנות הצבעים השכונתית תרם את דעתו לגבי הצורך בצבע יסוד, וקדימה לעבודה.

אז זהו, שלמרות מה שעשוי להתפרש משני הפוסטים הקודמים (הנה קישורים לראשון וגם לשני), נותרו עדיין עבודות הכנה.

לאחד הכסאות היה גב פורמייקה, וזו החלה להתקלף:

ניקוי קל ע"י גירוד, הדבקת פורמייקה שהתקלפה בגב אחד הכסאות בעזרת 3 כליבות, וזוג קרשים לפיזור הלחץ, כך שהכליבות לא ילחצו ישר על הפורמייקה:

פתיחת הכליבות בבוקר הניבה הפתעה לא נעימה – הפורמייקה התקלפה ונראו חוטי דבק מגע בקילוף הפתוח. לאחר התייעצות מהירה עם החברים בפורום נגרות של תפוז, חשדתי כי הסיבה היא שהקרשים לא התאימו למבנה הקעור של גב הכסא. החלטתי לכלוב שוב, והפעם עם כל 5 הכליבות הקטנות שהיו לי, וללא הקרשים:

מתברר שדבק מגע, יש לו קטעים משלו. מורחים שכבה דקה של דבק על כל חלק בנפרד, ממתינים (רבע שעה בקיץ, יותר עד-הרבה-יותר מזה בחורף) ואז מצמידים את החלקים זה לזה. לעתים אין צורך בכליבה כלל אבל בגלל המבנה הקמור\קעור של גב הכסא, לא לקחתי סיכונים וכלבתי ליומיים. נעזרתי בקיסמים לפיזור ולמריחת הדבק, השפכטלים מקורם בשיטה אחרת למריחת דבק מגע על משטחים גדולים (בכמויות גדולות יותר מגיע הדבק בפחיות).

לכסא אחר היה מושב עץ לבוד (דיקט) ששכבתו התחתונה החלה להיפרד מחברותיה. הוחלט להדביק אותן מחדש בכל מקום שעשוי להיות מורגש ע"י היושב על הכסא. ראשית דיללתי דבק פלסטי במים:

ריווחתי בין שכבות העץ והזרקתי את הדבק המדולל:

כליבה בסיוע קרש קטן לפיזור הלחץ. שימו לב לכליבות C האדומות הקטנות, מצאתי באייס שלישיה ב- 5 ש"ח לכולן יחד. כנראה לא כליבות איכותיות אבל בהדבקה כזו הכמות חשובה לא פחות מהאיכות.

וטיפול דומה גם בקילוף בצד הכסא:

הכנת העץ לצבע החלה בגירוד בעזרת להב של סכין יפנית (כמו בכורסא בקישור). הכוונה היתה להסיר לכלוך בולט שנדבק לכסא עם השנים, שומנים וכו'. ניצלתי את אירוע ה"פיקנישוק" השכונתי במחשבה לגייס כמה מחבריו של הקטנצ'יק לסיוע מתוך סקרנות, אבל בסוף רק שנינו (אם לדייק, בעיקר אני), עשינו את העבודה:

גירוד הלכה בעזרת להב הסכין היפנית הביא לפני שטח חלקים מדי לטעמי ליישום צבע סינטטי, ולכן שייפתי את הכסאות ידנית ובעדינות בנייר לטש בינוני 120. סיבה נוספת לצורך בליטוש היא העלמת חריצים שאולי נוצרו בעבודה עם הסכין. עם נייר לטש אפשר לעבוד גם הצידה, באלכסון ובעיגולים וכך נמנעים מתנועות חוזרות באותו כיוון העלולות לפגוע במישוריות העץ (כך בערך עובדת מלטשת חשמלית).

בשל הלכות השונות מטיב לא ידוע שהיו על הכסאות, ופה ושם גם משטחי עץ חשופים, הוחלט ליישם צבע יסוד. הצורך בצבע יסוד הוא עניין שנוי במחלוקת, בדרך כלל צובע ישירות בפוליאור\אוניאור על כל משטח לאחר ליטוש קל וניקוי בלבד – דלת צבועה בצבע שמן, ארון מצופה מלמין, עץ חדש לא צבוע. שיקול נוסף בעד צבע יסוד היה הבלאי הגבוה הצפוי לכסאות, מקווה שעם צבע יסוד לפי הספר, הצבע יחזיק מעמד טוב יותר.

הקפידו לקנות צבע יסוד המתאים לסוג המשטח ולצבע העליון שבחרתם. הכי פשוט לבחור צבע עליון (אני משתמש בפוליאור או אוניאור על בסיס מים), ולטלפן ליצרן לברר איזה צבע יסוד מומלץ. צבעי יסוד לעץ מגיעים במרקם מוזר, סמיך, לא ניתנים כמעט לדילול, וקשה ליישם אותם בגימור חלק ואחיד, ראו צילום. לכן תידרש במרבית המקרים שכבה שניה. יש להקפיד על עבודה בחלל מאוורר.

בחורף זמני הייבוש מוכפלים ויותר. צבע שאינו יבש לחלוטין הוא סכנה לשלמות השכבה הבאה, לכן המתנתי יומיים ליבוש כל אחת משתי שכבות צבע היסוד.

הצבע העליון, אוניאור על בסיס מים בגוון שנבחר, היישום במברשת קטנה ורולר ספוג. שוב הנחתי שבחורף לא יספיקו שעתיים בין שכבה לשכבה, והמתנתי יממה. בסוף היום, 3 כסאות צהובים, לידם תיבת קינון שנבנתה כמנהגי משאריות מאיזה מדף ונצבעה בשיירי הצבע (למעשה ניגבתי עליה את המברשות והרולר לפני שטיפתם).

החלטתי לברר עם עצמי איזה עניין, וצבעתי כל אחד מהכסאות באופן אחר – מברשת "1 דקה או עבה, רולר ספוג קטן, צבע ישר מהפחית או מדולל במקצת. מסקנתי (הסובייקטיבית) היא לדלל מעט את הצבע (בייחוד את השכבה הראשונה) סביב 5-10%, ולצבוע הכל למעט מושב הכסא במברשת "1 עבה ("1 הוא רוחב המברשת, יש מברשות ברוחב זה בעוביים שונים, ובהתאם היכולת להעמיס עליהן יותר צבע). מתחילת ה"קריירה" כצבע המשפחתי צבעתי מוצרי נגרות עם רולר ספוג, מפחד ה"פסים" שתותיר המברשת. כיום אני סבור שהרולר אכן מתאים למשטחים גדולים כמו מושב הכסא לעיל, אך לא לכל שאר חלקי הכסאות. פסי הצביעה בולטים פחות אם עובדים נכון, וכמה דקות לאחר יישום הצבע מרפרפים בעדינות עם המברשת על הצבע הטרי בכיוון אחד הלוך וחזור, משייפים שיוף עדין בנייר 180 בין השכבות, וכאמור מדללים מעט את הצבע. יש המדללים את השכבה הראשונה עד 20% ואת השניה פחות – איש איש, רצונו והרגליו. חשובה גם מידת הספיגה של החומר עליו צובעים (אין דין קיר ישן כדין משטח שנצבע בצבע יסוד ולכן צפוי לספוג הרבה פחות).

לאחר הצביעה נמלכתי בדעתי וחזרתי לאחד הכסאות לטיפול בפינה פגומה של המושב שמולאה בדבק שפכטל שהוחלק לאחר ייבושו בנייר לטש (שימו לב להשתמש בדבק שפכטל המיועד לעץ), ולהקצעה של קנט המושב בעזרת ציקלינה (מין לוח פלדה שטוח המשמש נגרים לגירוד צבע ישן) ונייר לטש 120. ציקלינה זו הגיעה לקראת סיום הפרויקט, מניח שבפעם הבאה אשתמש בה לגרוד צבע מכסא במקום בסכין יפנית, ואכתוב פה את דעתי על העניין.

לקראת סוף העבודה על שלושת הכסאות, צץ לו כסא נוסף. ידידנו א. שמצא את הכסא, חשב שהוא עושה לנו טובה בכך שמרח אותו בשמן לעץ. ניגוב במטלית ספוגה בטינר ושיוף קל לא הועילו מאחר והכסא היה צבוע בשכבה עבה של לכה סינטטית שעדיין הרגישה שמנונית למגע. רק גירוד ממושך בסכין יפנית של הלכה המשומנת, שיוף ידני אחריו ושתי שכבות צבע יסוד, הביאו את הכסא למצב אליו היה אמור להגיע לאחר שיוף קל.

בכסא זה הותירה הצביעה פסים גסים, גם לאחר שהחלפתי למברשת חדשה. כאן למדתי שכאשר עובדים עם מברשת ישר מפחית הצבע, הצבע הולך ומתייבש לו ולפני כל שכבה יש לשקול האם להוסיף עוד קצת מים לדילול. שוב שייפתי את הכסא (יותר נכון את הצבע שעליו) לקבלת משטח חלק, וצבעתי שוב.

על השלמת מושב לשניים מהכסאות, ועל כמה דברים שלמדתי על ריפוד מאז אימצנו שתי כורסאות, מתכנן לכתוב בפרק הבא.

רוב הכסאות הניתנים לשיפוץ שהגיעו למרפסת, היו ללא מושב או שזה היה שבור. חיפוש מענה לשאלה "ממה מייצרים מושב" הניב כמה תובנות מפתיעות, והתשובה העיקרית היא שמושבים מיוצרים לעתים קרובות מחומרים נחותים – נדהמתי לראות רפד נועץ סיכות במושב עשוי OSB (!). אם הגעתם עד לכאן, עשו לעצמכם טובה ושימו ידכם על חתיכת סנדביץ' משובח. לכסא בגודל כזה הפשרה הרצויה בין חוזק למשקל ולגובה היא לוח בעובי 8 מ"מ. לוח כזה קשה להשגה, 12 מ"מ (לוח המתאים לכורסאות רחבות יותר) קל יותר למצוא אם כי כיוון שהלוח דק מדי לשימושי נגרות אחרים, עלולה הנגריה לדרוש כי תקנו לוח שלם שמידותיו 120/240 ס"מ ויספיק לכם לכמה וכמה כסאות. שמו לב כי בכסאות המקוריים היה לוח המושב לעתים קעור – זה דבר שאי אפשר לעשות בכלים ביתיים ולכן לוחות המושב שנכין יהיו מישוריים.

נתחיל בסימון. בחרתי להבליט את המושב ס"מ אחד מקורות הכסא בחזית ובדופן, כמקובל, יש לסמן ולבדוק פעמיים לפני החיתוך:

הנה הניסור בצל האזדרכת בחצר. קבעו את הלוח לשולחן, ודאו כי קו הניסור המתוכנן נקי ואינו חוצה את השולחן או את הכבל החשמלי, הצטיידו בנשמית, משקפי מגן ואוזניות. ניתן לנסר ביד חופשית ואין צורך ברמת דיוק המתקבלת בשימוש בסרגל מנחה. מאחר ואורך הניסורים כ- 40 ס"מ בלבד ואין צורך ברמת דיוק מירבית, ניתן בהחלט לנסר במסור ידני. הקפידו לשייף קלות את קצוות הלוח למניעת קרעים בספוג ובבד הריפוד. הערה לאחר מעשה (לאחר הריפוד): מוטב לנסר ולעגל מעט את פינות הלוח, זה יסייע למתוח את הבד במקום זה.

במדריך קודם כתבתי על שתי כורסאות שאספנו וריפדנו עם ילדינו, למרות חוסר כל ניסיון קודם. מאז גיליתי את הבלוג הנפלא "סיפור כיסוי", אשר בניגוד לחובבנות שלי נכתב ע"י רפדית מקצועית. בפוסט מיום 8.10.13 מופיעה הדרכה מפורטת לריפוד מושב כסא. להבדיל מרפד חובב שהיה קונה ספוג בעובי 4 ס"מ, הריפוד כאן נעשה מ- 3 שכבות של ספוג דק יותר כאשר כל שכבה גזורה במידה אחרת. הריפוד המצולם להלן נעשה לפי המלצותיה, פרט לשימוש בדבק מגע במקום ספריי דבק, ובאקדח סיכות ידני במקום פניאומטי. מאחר ונרפד מושבים בלבד ולא את גב הכסא – בד הבטנה, הקדר ובכלל הגימור מתחת למושב – קצת מופרזים לצרכינו. הערה לגבי אקדחי סיכות – חלק מהכלים (בייחוד התעשייתיים שבהם) מסוגלים ממש "לירות" סיכות, ומישהו עלול להיפגע. מומלץ בחום להרכיב משקפי מגן.

יצאנו למסע בחיתוך ספוג 1 ס"מ והדבקתו בדבק מגע במרכז המושב:

חיתוך ספוג 2 ס"מ במידות המושב. אכן ניתן לחתוך ספוג כזה בסכין יפנית חדה, ובאמצעים ביתיים זה נוח יותר מאשר לחתוך ספוג 4 ס"מ המצריך מסור מיוחד. הלוח הנוסף למטה מטרתו להגן על שולחן האוכל מפני שריטות.

סימון החיתוך על ספוג 1 ס"מ העליון, המתוכנן לעטוף את הספוג הקודם ואת דפנות המושב. מי שרוצה לחתוך לפי תמונה זו, מוטב שידפדף קצת קדימה ויבין את הטעות שעשיתי בחיתוך ובהידוק פיסת ספוג רחבה מדי.

וחיבורו בסיכות לתחתית המושב:

סימון חיתוך הבד:

אשר התברר כרחב מדי עם ה"אוזניים" בפינות, שלא היתה דרך מעשית לקפל אותן בצורה נקיה.

כאן כבר לא נותרה ברירה אלא לפרק את הריפוד, להדק שורה נוספת של סיכות קרוב יותר לשפת המושב:

ולחתוך בסכין יפנית את הספוג סמוך לקו הסיכות החדש:

המשך הריפוד כמו קודם. ההסבר ב"סיפור כיסוי" על סדר ההידוק וה"ליטוף" של הבד – מאוד נוח ומסייע לעבודה מדויקת. שימו לב לעבודה עם אקדח סיכות ידני – בניגוד לאקדח פניאומטי או חשמלי של מקצוענים, קשה לקבל תוצאה טובה בלחיצה ביד אחת, אך מצד שני צריך את היד השניה כדי למתוח את הבד. הפתרון שמצאתי היה מתיחת הבד, לחיצה עליו עם אקדח הסיכות ואז העברת היד המותחת לסיוע ליד אשר על ההדק. פה ושם לא נכנסו סיכות עד הסוף ולכן החזקתי פטיש בהישג יד. לעתים גם זה לא עזר, חלצתי את הסיכה והחלפתי בחדשה.

והנה מבט מלמטה על הכסא לאחר גמר עבודת הריפוד, והברגת המושב למקומו. אחת הקורות הושארה בצבעה המקורי ועליה עדיין המדבקה עם שם היצרן:

נעיצת כריות סיליקון בתחתית הרגליים (החל מ- 3 ש"ח לרגל) למניעת שריטת הרצפה, או פתרון זול יותר כמו הדבקת פיסות לבד, וסיימנו את העבודה. הנה לדוגמא ומבלי לשאול לדעתה של אשתי, שולחן האוכל לאחר החלפת כמה מהכסאות:

המחשבה שמיציתי את ה"מחקר" על שיפוץ כסאות, התבררה כמוטעית לאור כמות הכסאות ששיפצתי לאחרונה לכבוד אירוע משפחתי קרוב. הפעם התנסיתי בעיצוב גב לאחד הכסאות שלאחר הצביעה נראה כך:

צורתו הטרפזית של המושב חייבה קצת יצירתיות וחוש פרופרוציה, והוחל בשרטוט כמה חלופות על לוח סנדוויץ' 12 מ"מ שמוטי הנגר תרם. גובה ורוחב ראש המושב נבחרו לפי מידות כסאות דומים.

החורים העגולים בעמודי הכסא התאימו לדיבלים 10 מ"מ מחורצים רגילים, למזלי אלו שלי הגיעו עם עוקצים לסימון שהתגלו בהמשך כשימושיים מאוד:

סימון קפדני ומדויק של מיקום הקידוח ל- 2 דיבלים במושב, נעיצת שני עוקצים לבדיקה, קידוח שני חורים במושב לאחר בדיקת המידות פעם נוספת, והרכבת ניסיון לסימון שני הקידוחים הנותרים תוך שימוש בעוקצים, הכל עדיין ללא הדבקה:

הרכבת ניסיון אחרונה לפני ההדבקה. יש שתי דרכים לקצר את קצות הדיבלים לבל יבלטו מפני לוח הגב. הראשונה בעזרת מסור גמיש או מסור קשיח המיועד לכך, השניה פשוטה, קלה ומדויקת יותר – סימון בעפרון, פירוק לוח הגב, וחיתוך הדיבלים בעזרת מסור כלשהו בנחת ומבלי לדאוג שמא הלוח ייפגע. המסור הגמיש מצטלם טוב יותר, הנה לכן צילום השיטה הראשונה:

לאחר חיתוך הדיבלים, נמרח דבק להדבקתם לשלד הכסא (אך לא ללוח הגב), ולוח הגב הוחזר למקומו לכמה שעות עד התקשות הדבק – רק כדי לשמש כשבלונה לווידוא כי הדיבלים לא יזוזו בעת ההדבקה.

ריפוד המושב נעשה לפי ההנחיות המצוינות בבלוג "סיפור כיסוי" מיום 8.10.13, עליהן הסתמכתי גם במדריך הקודם. חזית לוח הגב פשוטה לביצוע: ספוג 2 מ"מ הודבק בדבק מגע לחזית, נעטף באקרילן ובבד ריפוד. אתייחס כאן לגב המושב, זו הפעם הראשונה שאני מרפד גב כזה, ורציתי לשתף בכמה דגשים. הבד לחלק האחורי של גב המושב נחתך לפי מידתו, קופל כמה מ"מ סביב והודק באופן שיסתיר את הסיכות ששימשו להידוק הבד בחזית:

התפר בין בד החזית לבד הגב הוסתר באמצעות סרט מתכת עם מסמרים. נראה כמו פתרון קסם לעצלנים אבל לא הייתי מרוצה לא מהמחיר (25 ש"ח למטר) ולא מהתוצאה.

לאחר סיום ההידוק, חיפשתי וחוררתי במספריים את הקדחים אליהם מיועדים להכנס הדיבלים:

הדבקתי בדבק נגרים, איני בטוח כמה יחזיק מעמד שכן שטח ההדבקה קטן, הדיבלים אינם לוחצים מספיק על היקף הקדח ועוד יש את הבד באמצע. נקווה לטוב. הערה מאוחרת: הדבקת הגב אכן נפתחה בשימוש הראשון, משענת הגב נשלפה בזהירות תוך תשומת לב לא לקרוע את הבד, שאריות הבד סביב החורים הבד קופלו פנימה, והדיבלים הודבקו שוב באפוקסי שהוא דבק שכזכור יודע למלא סדקים מבלי להתכווץ.

ולסיום כמנהגנו, מתארח הכסא החדש ליד שולחן האוכל:

ולסיכום נזכור מהיכן התחלנו, הנה כך נמצא ברחוב כסא מתוצרת איקאה:

וכך הוא נראה היום לאחר חיבור מחדש של הרגליים לשלד הכסא, ייצור מושב חדש, צביעה וריפוד:

בבית עם ילד פעיל במיוחד שחוקר כל מה שמונח על הרצפה או תלוי בגובה של לא יותר ממטר, ומטפס על כל דבר שיש – בבית כזה כדאי לתלות את כלי הנגינה העדינים (אלו שנוטים להשבר ולהסדר כשנופלים) על הקיר.

בחיפוש באינטרנט אחרי רעיונות שונים למתקנים לתלייה אפשר למצוא המון גירסאות לאותו המתקן בדיוק – סוג של U או שני פינים שיוצאים מעוגן שמחובר אל הקיר. מכיוון שהמתקן כל-כך פשוט, מגוון החומרים והמפרט הספציפי של המתקן הם כמעט אינסופיות – מעץ, מברזל, עגינות שונות לקיר, כשהגיטרה ישרה או אלכסונית, מאוזת לקיר או ניצבת לו. הנה דוגמא אחת, עם קישור למדריך להכנתה.

מתקן עשה זאת בעצמך בגישה קצת שונה משלי…

אני בחרתי להכין את המתקן מענף עץ זית טרי שנגזם לפני כחודש.

בחרתי ענף מעץ זית

כיוון כללי

לפני שעבדתי על הקילוף והעיצוב של המתלה, רציתי לראות שאני בכיוון. לכן יצרתי שקעים ברוחב בסיס ראש הגיטרה (החלק שמתרחב בקצה, היכן שנמצאים מפתחות הכיוון של הכלי) בעזרת מפסלת עגולה ומקבת כשהענף תפוס במלחציים באזור שלאחר מכן לא יהיה בשימוש במתקן (כך שלא אכפת לי להשחית אותו עם המלחציים).

קילוף ועיצוב

לאחר שהבנתי שהגודל והמרחק שהמתלה מקנה לגיטרה מהקיר מספק אותי, השקתי יותר בעיצוב התושבת, שתתאים במדוייק לבסיס צוואר הגיטרה, ועל עיצוב המתלה עצמו. ברמת העיצוב, בחרתי להשאיר את הלובן הנקי של הזית. במכות מפסלת נמרצות עיצבתי את העץ למין שתי "קרניים", קרן אחת שלמה ואחת חתוכה. את הקילוף הגס ההתחלתי עשיתי עם להב של סכין יפנית, ואת הניקוי עשיתי עם משחזת זווית ודיסק פלאפ. את השקעים הקטנים שמתאימים במדוייק לצוואר הגיטרה עיצבתי עם מפסלת צרה במכות עדינות, ואת הליטוש הסופי עם כלי דמוי דרמל (של יונדאי, ששומרת על התואר כלי העבודה הגרועים בעולם בנתיים) וביט של עיגול נייר לטש קטן. הליטוש הסופי עם נייר לטש, כמובן.

הגיטרה בבדיקה

הערה: מפסלת היא אמנם כלי ידני, אך היא עשויה להיות מסוכנת אם עובדים איתה בצורה הלא נכונה. אנא התייעצו עם בעל ניסיון ובכל מקרה הפעילו משנה זהירות ושיקול דעת.

לקראת תלייה

המתקן עם פלאח התלייה

העיצוב של המתקן הנ"ל דורש תלייה נקייה עם עיגון מינימליסטי לקיר. לצור העניין בחרתי לעשות זאת עם מין פלאח עם מסילה לבורג (אין לי מושג מה השם המקצועי שלו) עבורו יצרתי שקע בגב המתקן, בזווית הנכונה לתלייה (חשוב מאוד) ובנקודה הכי עליונה של העיגון לקיר שהצלחתי. בקיר נעגן בורג ארוך עם ראש רחב עליו יתלה המתקן. רוחב הענף שיושב מאונך על הקיר חשוב כי הוא נותן את הכוח למתלה.

המתקן בבדיקה, במקום פטיש במתקן הפטישים

ו… לתלות בבית

הגיטרה תלוייה בפינת המוזיקה

כמו שאתם רואים בתמונה שלעיל, המבנה של המתלה מכריח את הגיטרה להתרחק מהקיר. עיצוב שמונע פגיעות מיותרות וסדקים בגוף הגיטרה.

מבט תקריב

הרשת מלאה ברעיונות כיצד לעשות שימוש חוזר במיטת תינוקות (ראו בסוף המדריך) לכן כשמצאתי מיטה כזו ישנה גררתי אותה הביתה בידיעה שאעשה ממנה משהו. כשהתחלתי לבנות ארונית שירות קטנה למרפסת מעץ זבל, והסתבכתי, נפל מבטי על המיטה וגם נפל דבר: ארונית ממיטת תינוקות. ראשית פרקתי את המיטה לגורמים. החלקים חוזקו זה לזה בברגי אלן, וזו הזדמנות להכיר את הברגים הללו.

ברגי אלן נקראים על שם היצרנית הראשונה שלהם, חברת אלן מארצות הברית. בראש הבורג ישנו נקב בצורת משושה שלתוכו מכניסים מפתח בצורת L (מפתח אלן) שגם הוא משושה. גודל המפתח נקבע על פי גודל המשושה החרוט בראש הבורג. ברגים מסוגים שונים (עץ, ברזל, ועוד) מיוצרים עם ראשי אלן. מפתח אלן הוא קטן יחסית ולכן המומנט שלו קטן. כשנתקלים בקושי בפתיחה/סגירה של בורג אלן, ניתן לשבור את המפתח ולהשחיל את אחד הצדדים לתוך מברגה או מקדחה (בטח יש מפתח יעודי למברגות….)

ברגי אלן

השימוש בבורג נהיה נפוץ בגלל מספר סיבות: שטח המגע של ראש הבורג מוגן; יש שישה שטחי מגע בין הבורג למפתח שמקלים על ההברגה; ניתן לחרוט את המשושה לתוך בורג חסר ראש; ובעיקר, כיון שהמפתח לברגים הוא קטן וזול ניתן לכלול אותו בקיט ההברגה של מוצרי קצה (כל רהיטי "הרכב זאת בעצמך").

ולעבודה

עבדתי ללא תוכנית מוגדרת מראש למעט מידות הארונית הרצויה, והידיעה שאין לי צורך בגב שכן הארונית תוצמד לקיר. אחרי פירוק המיטה ניסרתי את הקושרות התחתונות שלה על פי הרוחב שיעדתי לארונית. את דפנות המיטה הרוחביים ניסרתי על פי העומק הרצוי. חיברתי את הקושרות בתחתית לדפנות.

כדי לשמור על זויות ישרות תוך כדי המשך העבודה, חיברתי את החלק העליון של הדפנות, זו לזו, בעזרת קושרת זמנית שחברתי במסמרים.

קושרת זמנית במסמרים

ניסרתי את הדופן הקדמית של המיטה באמצע והקטנתי עד לקבלת שני חלקים שוים שישמשו כדלתות. בדקתי את המידות ואת ההתאמה בעזרת קיליבות.

שני חלקים שוים שישמשו כדלתות

את הקימורים של דפנות המיטה ניצלתי לעיצוב החלק העליון של הארונית. ניסרתי קרש שהיה לי, והתאמתי אותו לחלק העליון. בניצב התאמתי עוד חלק מהקרש שישמש מעין דופן אחורית.

הקימורים של דפנות המיטה ניצלתי לעיצוב החלק העליון של הארונית

חיבור הדלתות

השתמשתי בצירים חיצוניים (ניתן לראותם בחלק התחתון של הצילום). חיברתי את הדלת עם שתי קליבות והברגתי את הצירים למקומם.

חיבור הדלתות

כיון שהצירים ארוכים יותר ממסגרת הדלת חתכתי אותם למידה הנכונה: כיון שזו מתכת רכה, סגרתי במלחציים עד עומק החיתוך וניענתי קדימה ואחורה עד שנשברו (להרחבה, ראו: זקישלמצל)

קיצוץ הצירים סטייל זקישלמצל

בשאריות המיטה השתמשתי כמוטות תמיכה במדפים. את המדפים עצמם ניסרתי מלוח דיקט שמצאתי.

מוטות תמיכה למדפים

בשלב הזה התלבטתי אם לכסות את דפנות הארונית מבפנים במשטח קנים, רשת, או בד, עדיין לא הכרעתי לכאן או לכאן למרות שהארונית כבר החלה בתפקידה.

הארונית בעבודה

קצת השראה

כאמור, הרשת עמוסה ברעיונות. חיפוש תחת Reuse Crib או Recycle Crib יניב אין ספור אפשרויות, הנה כמה:

מכורסא לעריסה

מתלה מגזינים מעניין

שולחן מגניב לילדודס

עוד כיסא מעניין

זהו מדריך המשך להשמשת כלי עבודה ותיקים מה"אוסף". היום נדבר על ידיות בעלות חתך מעוגל שיוצרו במחרטה (שאין לי כמובן). במקור הוכנס חלק הפלדה (להב השופין) בכוח לתוך הידית, ולכן סביב נקודת הכניסה מוקמה טבעת מתכת למניעת שבירת הידית (נשתמש כאן בדבק אפוקסי שימלא את המרווח בין הידית ללהב, ולא נפעיל כח. התוצאה אמורה להחזיק מעמד גם ללא אותה טבעת מתכת). שימו לב לעיגול עקב הידית, ולשקע שנעשה לנוחות האחיזה. הנה ידית שופין לדוגמא:

ידית שופין

על ידיות שופינים לא מופעל בדרך כלל כוח רב, ולכן אפשר להתפשר על חוזק העץ. הנה שופין מיותם שאימץ לו ידית של מטריה שנשברה. לצורך העניין, כל גליל עץ בקוטר של בערך 2.5 ס"מ ובאורך 10-12 ס"מ, יתאים. הידית הגדולה ביותר מסוג זה שראיתי, קוטרה 3.5 ס"מ ואורכה 15 ס"מ.
שיוף בעזרת שופין ליצירת שקע נוח לאחיזה, החלטתי לזרום עם החירוץ המקורי של ידית המטריה:

שופין מיותם שאימץ לו ידית של מטריה שנשברה

שיוף בעזרת שופין ליצירת שקע נוח לאחיזה

ולאחריו הורדת כל הגימור הישן. בהמשך מניח שאעגל עוד את הידית ובייחוד את אזור השקע, למען נוחות השימוש.
בחרתי להדביק בדבק אפוקסי דו-רכיבי ביתי רגיל, בעל זמן התקשות של רבע שעה. דבק זה מתאים גם לחומרים פורוזיביים (סופגים) כמו עץ, וגם לחומרים אטומים כמו פלדה. הוא אינו מתכווץ בייבוש ולכן מתאים גם למילוי חללים כפי שיש לנו כאן. יש לשים לב למילוי החור בידית, ולמרוח גם מעט דבק על קצה השופין. הכל במידה, יותר מדי דבק עשוי ללחיצת עודפי דבק החוצה ולכתמים שקשה לנקות:

הדבקה בדבק אפוקסי דו-רכיבי ביתי רגיל

באותה הזדמנות לקחתי שופין שידית העץ שלו נסדקה ונכרכה בחבל ע"י בעליו הקודם, והדבקתי גם אותה. אגב מקור הסדק הוא כנראה אי שימוש באותה טבעת מתכת.

מקור הסדק הוא כנראה אי שימוש באותה טבעת מתכת

עוד שופין שקיבל קצה ידית של מטאטא וקובע למקומו בעזרת טבעת שנחתכה משארית צינור נחושת של מזגן אוויר. ראו וזכרו להמשך, את כמות הלכלוך ושיירי הצבע על העץ.

עוד שופין שקיבל קצה ידית של מטאטא

שיוף קצה הידית בעזרת שופין:

שיוף קצה הידית בעזרת שופין

והנה התוצאה המוגמרת לאחר עיצוב קל של גומה לאחיזה, קיבוע השופין בעזרת הטבעת, ושיוף הידית הדרגתי בניירות לטש מס' 80, 120, 180, 220 ו- 320:

התוצאה המוגמרת

ועוד כמה כלים עם ידיות דומות אך מתוחכמות יותר. מפסלת אשר לראשה נוספה טבעת מתכת שניה למניעת שבירתה בעת שימוש בפטיש:

מפסלת אשר לראשה נוספה טבעת מתכת שניה

ומברג שנחרצו בו חריצים למניעת החלקת היד בעת הסיבוב:

מברג שנחרצו בו חריצים למניעת החלקת היד בעת הסיבוב

המחרטה של שוקי

למי שיש מחרטה ויודע לעבוד איתה, הנה קישור לתכניות להכנת ידיות לכלי עבודה.
לא כאמור אין מחרטה, אך נקרתה לפני הזדמנות לקבל שיעור משוקי, חרט אמן. הנה המחרטה שלו, משמאל.
למחרטה קובעה פיסת עץ אלון שתשמש להדגמת הכנת ידית פטיש. שימו לב שחזרנו לפטישים ולידיות הנושאות עומס רב ולכן יש להכין אותן מעץ קשה. לידית הפטיש אותה נכין חתך מעוגל להבדיל מחתך אליפטי שהוא עניין לעבודת חריטה הרבה יותר מסובכת.
הערה ואזהרה: מחרטה היא כלי מסוכן, למחרטה שלפנינו מנוע של 2 כ"ס ומהירות סיבוב החל מ- 1,000 סל"ד, בין היתר יכולים לעוף שבבי עץ ואף האלמנט הנחרט עצמו. הגילוף נעשה במפסלות חדות שיש לדעת כיצד להחזיק ואיך לטפל בהן. מי שרוצה להפעיל כלי כזה חייב לקבל הדרכה מעשית מסודרת, אי אפשר ללמוד חריטה בהתכתבות. שוקי החרט המצולם כאן הוא בעל מקצוע מיומן.
הנה העוקץ המחזיק אחד מקצוות העובד, מקובע למרכז:

העוקץ מקובע למרכז

סימון קו הכרסום נעשה ממרכז העובד:

סימון קו הכרסום נעשה ממרכז העובד

והנה התחלת הסרת החומר סמוך לראש הפטיש:

התחלת הסרת החומר סמוך לראש הפטיש

המשך עבודה לקבלת צורת הידית:

המשך עבודה לקבלת צורת הידית

ועקב הידית:

עקב הידית

שימוש בתפסנית המחרטה לשיוף עקב הידית להורדת סימני העוקץ:

שימוש בתפסנית המחרטה לשיוף עקב הידית להורדת סימני העוקץ

והידית המוכנה והמורכבת, לפני המשך שיוף ידני. הצורה אינה עיגול מושלם שכן מידות חתך פיסת העץ שהבאתי איתי היתה צרה מדי.

הידית המוכנה והמורכבת, לפני המשך שיוף ידני

בפעם הראשונה שפגשתי את הכלי המשוגע הזה, לא יכולתי לעצור את ההתרגשות. פשוט מערכת תופים שלמה בוקעת מתוך קופסא. כמה קל לנייד, קל להשתלט, כיף לשבת איתו סביב למדורה. פשוט נפלא.
שנים עברו, והחלטתי לבנות אחד כזה בעצמי, ממה שיש. אני אומר "ממה שיש" כי אם עוקבים אחרי כל בוני הקחונים באינטרנט, ויש באמת לא מעט כאלו, תראו שרובם מאוד בררניים לגבי הדיקטים שבהם הם משתמשים. אני העדפתי להשתמש במה שאמצא במחסן הז(ה)בל של הסדנא הקהילתית לקיימות, ולהשקיע כמה שפחות כסף וחומרי גלם קנויים, וכך היה.

קצת על הקחון

הקחון, כמו דברים טובים אחרים (קפואירה למשל), נוצר בכור ההיתוך של תרבות העבדים אפריקאית באמריקה הלטינית. האגדה מספרת שכאשר הספרדים אסרו על העבדים להחזיק בכלי נגינה, הקחון נוצר ככלי תיפוף שניתן להסוות אותו (וממש להשתמש בו) כשרפרף לכל דבר. הקחון הפך ברבות השנים לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה הקובנית והפרואנית, וכשבשנות ה-70 פאקו דה לוסיה, אמן גיטרת הפלמנקו המפורסם, פגש את הקחון, הוא פרץ גם את גבולות התודעה המערבית, ואומץ יפה ככלי הקשה בפלמנקו.

מאז שהקחון הפך לכלי בינלאומי, הוא התחיל להתפתח ועוד ועוד ווריאציות של הכלי באו והופיעו. היום, ניתן למצוא קחונים משלל חומרים ובשלל צורות, לפי שימושים שונים וצלילים שונים.
אבל בסופו של דבר, מה זה קחון? קחון זאת קופסא שדופקים עליה, קופסא ולא יותר…

במדריך הבא, אשתף אתכם בבניית הקחון שלי. הבנייה הייתה אינטואיטיבית ופשוטה יחסית, כיוון שבעיקר רציתי פשוט לעשות זאת ולראות מה יוצא, כשניתן כמובן לקחת תוכנית ולעקוב אחריה בדיוק מילימטרי. לדעתי, מהניסיון הקטן שלי, עוד תראו, אפשר להבין כי אפשר לוותר על הדיוק המילימטרי וההתעקשות על עץ כזה או אחר וכל זה.

מידות

המידות נלקחו מאחד מסרטוני היוטיוב שצפיתי בהם בעת תכנון שלבי העבודה. אני לא ממש זוכר מאיזה סרטון המידות לקוחות, אבל את האמת זה ממש לא משנה. קחו קופסא כלשהי, ותבדקו שאתם יכולים לשבת עליה עם גב ישר כשאתם "מכים" על הבאס, שיוצא בחצי המרחק בין הצד העליון של הקופסא לרצפה עצמה. אם עשיתם זאת בנוחות והצלחתם לא להתכופף, מצאתם את הגובה הקחון (קופסא + רגליים) הרצוי לכם.

לפיכך, כשהבנתי את הגובה הרצוי (49 ס"מ, כולל הרגליים), והבנתי את עומק הקופסא הרצוי (סביב 2/3 מהגובה, אצלי 31 ס"מ אבל גם עם זה אפשר לשחק) החלטתי שיש לי את כל מה שצריך. הערה: למי שחושב שזה חפיף מדי, ובטוח יש מידות ספציפיות לקחון, שיקליד Cajon בגוגל תמונות ויראה עשרות כלים בעלי מידות שונות ומשונות.

כל ארבעת החלקים המקיפים, ללא המכסה האחורי ו"עור התוף" הקדמי

בניית התיבה

הקחון הפשוט (שגם שלי עונה להגדרה זו) הוא בעצם תיבה מלבנית, כמו שתיכף תראו. את הבסיס העליון והתחתון ושני הצדדים, הכנתי מדיקט עבה של 9 מ"מ שנשאר משילוט ישן. חשוב שהדיקט הזה יהיה עבה כיוון שהוא נושא את כל המשקל של המתופף. הלוח הקדמי והאחורי הם דקים (4-5 מ"מ) ולא מחזיקים שום דבר, לכן הקופסא צריכה להצליח להחזיק משקל אדם בישיבה עוד לפני סגירת התיבה מלפנים ומאחור.

בין הלוחות העבים חיברתי לייסט עץ בפרופיל של 2.5 ס"מ על 3.5 ס"מ. מטרת הלייסט היא לחזק את החיבורים. את הלייסט חיברתי לשני הלוחות שלו בברגים ובדבק נגרים.

הלוח הקדמי

הלוח הקדמי של הקחון, כאמור, צריך להיות דק. אני לקחת את הדיקט הדק ביותר שהיה לי (4 מ"מ) ואיתו עבדתי. את הלוח חיברתי עם מסמרים של רשת של חלונות (שחורים קטנים עם ראש רחב), ובדיעבד הם לא נכנסו מספיק למקום שלהם וקצת מציקים באצבעות בזמן התיפוף.

הלוח הקדמי – מסמרי רשת לחלון לא עושים את העבודה כראוי

הלוח האחורי

בלוח האחורי צריך להיות חור עגול שמאפשר לאוויר לצאת, לקופסא לתפקד כתיבת תהודה, ולתוף להשמיע קול עשיר יותר וחזק יותר מאשר אם הלוח האחורי היה סגור. גם ללוח האחורי השתמשתי בדיקט 4 מ"מ (כי זה מה שהיה), ואחרי שחתכתי אותו לצורתו הסופית, הנחתי עציץ פלסטיק שנראה לי גדול בצורה מספקת, וסימנתי עיגול שלם ויפה, במרכז על ציר ימין-שמאל, ובערך בשליש גובה מלמטה על ציר למעלה למטה. את הלוח האחורי חיברתי באמצעות ברגים קטנים, שיאפשרו לי לפרק במקרה הצורך, כמו כדי לכוון את הסנר (עוד מעט יגיע).

הקופסא מוכנה עקרונית, וכבר עושה צלילים לא רעים בכלל

רגליים

כדי לאפשר לקחון למצות את הפוטנציאל שלו מבחינת הוויברציות של הלוח הקדמי, היה לי ברור שכדאי להעמיד אותו על רגליים ולהקטין את המגע של חלקי הקחון עם הרצפה. את הרגליים עשיתי מעיגולי עץ שחתכתי זה מכבר לפרוייקט אחר ובסוף לא השתמשתי בהם. את עיגולי העץ שקיבלתי וחיברתי ישירות לרצפת הקחון.

הסנר (Snare)

התוף אמנם כבר מנגן, אך על מנת להשלים את חווית הצליל המלא והעשיר של הקחון, אנו זקוקים למיתר כלשהו שירעד, יקרקש על הלוח הקדמי. בקחונים המסורתיים יותר נהוג למתוך מיתר גיטרה או שניים באלכסון, קרוב מאוד ללוח הקדמי כך שבמכת תוף הלוח יפגוש את המיתר. בקחונים המודרניים משתמשים בסנר של תוף (בתמונה משמאל). הסנר עשוי ממספר חתיכות תיל גלי צפופות המחוברות בשני קצוותיהן בפלאח מתכת, אותו מחברים לתוך ומותחים. הסנר הוא החלק היחיד בתוף שעלה לי בזוזים (אם לא מחשיבים את מעט הברגים, המסמרים והדבק, שזה באמת זניח), 29 ש"ח.

גם כשכבר בוחרים לעשות זאת עם סנר, יש המון דרכים לעשות זאת (אותם תוכלו להכיר במחקר תמונות פשוט בגוגל). אני בחרתי את הדרך שחשבתי כפשוטה ביותר להשיג את המטרה. ראשית, חתכתי את הסנר לשניים עם קאטר באמצעו דרך כל החתיכות התיל. אל דאגה, התייל מחזיק את עצמו ולא מתפזר לכל עבר כמו שניתן לחשוש שיקרה.

שני חצאי סנר על פרופיל עץ 2.5 ס"מ על 2.5 ס"מ

בשלב זה חתכתי פרופיל עץ (2.5×2.5 ס"מ) ברוחב הפנימי של הקופסא, וחיברתי אליו את שתי חצאי הסנר עם ברגים באותו הצד, במרחק של 2.5 ס"מ מקצות הפרופיל. כעת, הסרתי את הלוח האחורי, דחפתי עם טיפה לחץ את פרופיל העץ כך שהסנר יגע בלחץ מתון בלוח הקדמי, ודאגתי שהפרופיל לא נוגע בלוח, ושהסנר לא נוגע בשום דבר אחר חוץ מהלוח. ברגע שהחלטתי שהסנר במקום הנכון, הברגתי בורג אחד מצידו של הקחון כך שהוא נכנס אל פרופיל העץ במרכזו ויצר מעיץ ציר. מפאת הלחץ שבו תפוס הפרופיל בתוך הקחון, לא נזדקתתי לבורג נוסף בצד השני.

הסנר לחוץ קלות על הלוח הקדמי כשפרופיל העץ במקום

הטריק הזה העניק לי גם את האפשרות לבחור את מידת הלחץ של הסנר על התוף, באמצעות סיבוב עדין של פרופיל העץ הרחק מהלוח הקדמי או לעברו. את הכיוונון הזה ניתן לעשות, במאמץ קל, גם כשהלוח האחורי סגור.

סגרתי את הלוח האחורי, ובדקתי את מה שיצא. עכשיו, תסלחו לי כי אני לא פרקשניסט מוצלח כל-כך, אז תתעלמו מזה שאין לי קצב ושמצלמת הוידאו מצלמת וידאו באיכות סבירה אך קול באיכות פחותה, ונסו לדמיין את הצליל. איפה שהוא באמצע הסרטון אני גם מנסה לחזק את הסנר על הלוח הקדמי כדי לייצר קול "סנרי" יותר, אבל המצלמה לא מצליחה לקלוט את ההבדל.

סיכום

א. כל דיקט כמעט יכול להתאים לצורך בניית כחון.
ב. הלוח עצמו חייב להיות 4-5 מ"מ ומטה.
ג. מסמרים קטנים ושחורים של רשת לא מתאימים למשימה.
ד. קחון זה כיף! לא יודע למה לקח לי כל-כך הרבה זמן להביא את עצמי לבנות אותו.

זהו לבנתיים,
יאללה קרחנות

הקחןן עומד בגאון

לאחרונה, החלטתי להחזיר עטרה ליושנה ובמקום להתחדש במחשב נייד חדש נוסף בבית, להרים פינת עבודה נייחת. היתרונות של מחשב נייח על פני מחשב נייד הם… בעצם, יותר קל לספור את יתרונותיו של המחשב הנייד – שני יתרונות בלבד, היותו נייד וקומפקטי והיותו חסכוני יותר באנרגיה. מחשבים נייחים הם זולים יותר, מתבלים הרבה פחות וניתנים להתאמות ספציפיות לצרכי המשתמש (באופן יחסי למחשב נייד).
אם לוקחים בחשבון שמחשב נייד חזק עולה פי שניים ממחשב נייח באותו הדירוג, ומתבלה פי שניים וחצי יותר מהר, יש סיכוי סביר שהמחשב הנייח עולה גם בחיסכון האנרגטי על פני המחשב הנייד (אם מכלילים עלות ייצור, עלויות תיקונים ועלויות הטמנה, שלרוב אינן מחושבות במחיר של המחשב, לפחות לא באופן מלא).

הבעיה מתחילה כשמחפשים איפה לשים את המחשב הנייח. בדרך כלל מחשב נייח דורש שולחן רחב שיהיה בו מקום למקלדת, עכבר ומסך, ומקום על הרצפה שאותו יתפוס הכונן (המוח של המחשב). אם אין בנמצא חדר בבית שיכול להפוך לחדר עבודה, או פינה מספקת להכניס שולחן מחשב בגודל מלא, הפתרון של מחשב נייח נראה קשה מדי ליישום.

להלן פתרון אלגנטי וקומפקטי לפינת עבודה. עיקר תחכומה הוא בכך שהיא מינימליסטית, ללא מרחב מיותר לרפואה ועל כן צורת הבננה של השולחן, אך יותר מזה – תחכומה הוא בכך שהכונן, שבדרך כלל יושב מתחת לשולחן ובמרחבים קטנים מפריע ברגליים, נמצא מעל השולחן במדף משלו. כך כשהפינה לא בשימוש אפשר גם לדחוף את הכיסא עד לקיר והכל נשאר מאוד מצומצם בדרישות המרחביות שלו. איך עשיתי? אז ככה…

שלב א' – מדידות

הנחתי את כל הרכיבים על הלוח אותו תכננתי לחתוך לצורת השולחן וחיפשתי את הצורה האידיאלית בה הם יוכלו להכנס, יחד עם שמירה על הנוחות הכללית לעבודה. המחשב הנייד שרואים במדידות היה אמור להצטרף מדי פעם לעבודה, אבל כמו שתראו בסוף – החלפתי אותו במסך נוסף שחובר לאותו מחשב נייח והרחיב את שטח המסך עבורי (פרטים נוספים בסוף).

לוח גדול עליו מדדתי את הגודל הדרוש למחשב נייד, מסך, מקלדת ועכבר

שלב ב' – חיתוך

כשהחלטתי שהכל יושב במקום, שרטטתי קו מסביב לה-כל, וחתכתי עם המסור האנכי. יחד עם השולחן חתכתי גם את המדף העליון באותה צורה אך קצת יותר קטן, שיספיק רק לכונן, להארדיסק הנייד, לחשמל ולשאר הפיצ'פקס (את המדף העליון ניתן לראות בתמונה הבאה). הלוח היה שולחן ישן של חדר אומנות בבית הספר שנזרק. המשטח היה מקושקש קמעה אך הלוח עצמו במצב מעולה. החלטתי לעשות מהקשקושים אלמנט עיצובי, ואף חתכתי את המדף העליון כך שהקשקושים יראו כלפי מטה.

שני החלקים מרוחים בשכבה אחת של לכה

שלב ג' – מדידות על יבש

כשהגעתי הביתה, מדדתי את הגובה הרצוי לשולחן, ביחס לכיסא משרדי רגיל, כדי שגובה העבודה יהיה הגיוני. בתמונה אפשר לראות את הפינה הקטנה שעתידה להפוך לפינת עבודה אימתנית.

שלב ד' – חיבור השולחן

מכיוון שמדובר בשולחן של ממש שצריך להחזיק משקל קטן אך מדי פעם ישענו עליו או יפעילו משקל נוסף, אי אפשר להסתפק במחזיקי מדף סטנדרטיים. הלוח עצמו חזק מספיק אבל צריך משהו שעגן את הלוח חזק אל הקיר. שתי קורות עבות שפורקו ממשטח ישן, חוברו לקיר בקו שנמדד מבעוד מועד. עליהם מלמעלה הונח משטח השולחן וקובע עם ברגים אליהן. פשוט, קל וחזק עד מאוד.

המחזיקים מתחת לשולחן

השולחן מלמעלה

שלב ה' – חיבור המדף העליון

את המדך העליון כבר אפשר היה לחבר אל הקיר בצורה קצת פחות אגרסיבית. חתכתי קוביות מאותה קורה עבה וחיברתי אותן עצמאית לקיר בקו אחיד, בגובה שימנע מלהפגש במדף עם הראש כשקמים מהכיסא בחופזה אך לא גבוה מדי, שיאפשר גישה למחשב, לכונן התקליטורים ולשאר ירקות.
במדף העליון נקדח חור בקוטר ארבעה סנטימרים קרוב יחסית אל פינת הקיר, על מנת להעביר ממקום אחד ומסודרת את כל החיבורים והחיווטים.

שלב ו' – הצבת המכשור

מי שיצא לו לעבוד עם שני מסכים והתרגל לזה, יודע שאי אפשר לחזור אחורה. לכן ידעתי שכדי שפינת העבודה תספק את הצרכים היא צריכה להיות בעלת שני מסכים. במקרה הזה, המסכים לא עומדים אחד ליד השני, אלא מסך אחד עומד על הרגל, והמסך העליון תלוי הפוך מהמדף העליון. את המערכת (אובונטו לינוקס 14.04) הגדרתי כך שבעת הצגת שולחן העבודה הארוך שנוצר המסך העליון יציג את התצוגה הפוך (כי המסך עצמו הפוך מעצם התלייה שלו הפוך).

בעיה אחרת שהיה עליה להתגבר עליה היא שבעוד שעבורי מסך כפול הוא הכרח, עבור זוגתי המסך הנוסף הוא מגבלה. התגברתי עליה בעזרת התאמה קלה של מערכת ההפעלה, כך שכשזוגתי נכנסת למחשב עם המשתמש שלה, המסך העליון כבה והמסך התחתון הוא היחיד שעובד (כמו במחשב "רגיל") אך כשאני מתחבר למערכת, המסך העליון אוטומטית מדליק ומפעיל את עצמו תחת ההגדרה ה"הפוכה" שכפיתי עליו.

פינת העבודה – עומדת ופועלת עם מסך כפול

סיכום

כל זה מסתכם במערכת חזקה, עמידה לאורך זמן, מתאימה למשתמשים לפי צרכיהם, וקומפקטית ככל הניתן במרחב. אמנם פינת העבודה לא מאפשרת בלאגן על השולחן, כי אין מקום לבלאגן, אך בהחלט אפשר להתייחס לזה דווקא כיתרון שמונע בלאגן. המסך הכפול מנע את הצורך שלי במחשב נייד נוסף שישב ליד המחשב, מה שהיה עשוי להיות קצת צפוף מדי, על אף שאלו המידות שמדדתי לפני שחתכתי.

ב9.2, פרסם הנגר איתיאל בהרב קישור בקבוצה נגרות אקולוגית בפייסבוק אותה הוא מפעיל ומנהל קישור למדריך פשוט ונחמד על הכנת מלחצי C מצינור PVC. החלטתי לנסות את הרעיון הגאוני הזה בעצמי. והרי הניסיון (והקישור המקורי לאתר ממנו הרעיון לקוח)

הרעיון הוא להשתמש בכוח של צינור הPVC להתנגד לפתיחה שלו, ככוח לוחץ. בקישור המקורי הוא משתמש בצינורות יחסית דקים ובקוטר של 3 צול. אני החלטתי לבחון את אותו רעיון רק בגדול יותר. אז לקחתי צינור 6 צול בעובי דופן של 5 מ"מ ופרסתי אותו לרוחב של 10 סנטימטר, מתוך מחשבה שגם הרוחב משחק תפקיד בחוזק הכללי של הקליבה. קדחתי חור בצינור, חתכתי אותו עם מסור אנכי לרוחבו, וחתכתי שוב לאורכו (כדי לייצר טבעת פתוחה ברוחב 10 ס"מ).

חור בצינור לצורך חיתוך

היה לי די ברור שבקוטר כזה, עם התנגדות כמו שאני מצפה לה, דיבל עץ יישבר בקלות, לכן מההתחלה החלטתי להשתמש במקלות מטאטא (עובי של 2.5 ס"מ, בדרך כלל). על שפת החתך, כדי שהPVC לא ישאיר סימנים על החומר אותו הוא קולב, השחלתי צינור שקוף העשוי PVC רך (כן, כן, זה גם PVC…), בקוטר פנימי של 10 מ"מ.

במקום דיבל עץ, מקל מטאטא

כשניסיתי את הקליבה במצב זה, ההתנגדות לא מצאה חן בעיני. שברתי את הראש שעה שלמה איך לחזק אותה, עד שעליתי על זה. חתכתי עוד פרוסה מאותו צינור באותו הרוחב, רק גזרה קצת פחות שלמה (במקום 360 מעלות מהצינור, חתכתי אותה ל280 נניח). אותה הלבשתי על הקליבה עצמה, ועשיתי גם בה חורים למקלות המטאטא. התוצאה – באיזור הלחץ הכי גדול, בין הידיות, ההתנגדות הכפילה את עצמה. בכוונה לא הדבקתי את שתי השכבות – חששתי שההדבקה תהפוך את הקליבה לשבירה יותר.

חסרונות

כל הסיפור יצא די כבד, והקליבה מתקשה להחזיק את עצמה. מצד שני יש לה עכשיו די הרבה כוח. אני חושב שאמצא מקרים שבהם כמה קליבות כאלו יכולות לעזור לי, במיוחד אם בדיוק כל הקליבות "האמיתיתות" תפוסות, אך לרוב השימושים הקליבה הזאת לא תהיה חזקה מספיק, והמשקל שלה קצת מפריע לה להיות קליבה להדבקות. אם אתם עושים הרבה הדבקות קטנות (אני לא עושה הרבה) אפשר להשאר בגודל המקורי של 3 צול.

רעיונות? עשיתם גם? שתפו. כאן או בפורום.

הפטיש הזה נקנה במין שוק פשפשים תמורת כעשרה ש"ח. הידית היתה שבורה ומעוקמת, אך זוג פסי המתכת המחברים את הראש לידית (במקום טריז בחור שבראש הפטיש), נראו מעניינים.

סוג זה של פטיש נראה באנגלית strapped hammer, בתרגום חופשי, פטיש המחובר ברצועות. הוא אינו נפוץ כיוון שעולה יותר לייצר אותו, וקשה לתקן אותו. פטיש כזה מתאים ליצרן שיודע לעבוד במתכת, אולם אין לו סבלנות לעבד את ראש ידית העץ. סיבה נוספת היא שבעבר הרחוק, החור בראש הפטיש היה אחיד לכל עומקו ולכן היה קשה לקבע את הידית, ולעתים היתה משתחררת ועפה ממקומה. לפני כמאה וחמישים שנה החל יצרן פטישים אמריקאי לייצר פטישים בהם החור היה צר יותר בצד בו נכנסת הידית והתרחב בהמשך, ולכן קיבוע הראש לידית בעזרת טריז הפך יעיל יותר.

פטיש עם ראש מיוחד – strapped Hammer

היום כאשר פטיש טוב עולה עשרות ש"ח ספורים ולכן עלות הייצור חשובה, כמעט ולא מייצרים פטישים כאלה. סיווג נוסף של הפטיש הוא לפי זוג השיניים לחליצת מסמרים, באנגלית claw hammer, פטיש בעל טופרים. משקל הראש 300 גרם, זה בערך מה שהייתם תולים איתו תמונה על הקיר. פטישים כבדים יותר, חצי קילו ומעלה, עם שיניים חולצות, משמשים לעבודות בנין ובפרט להכנת טפסות (תבניות) ליציקת בטון, ומכונים בארץ פטישי טפסנים.

לגבי תחזוקת strapped hammers, בפטיש רגיל קודחים ומפרקים את קצה הידית הנתון בראש, ומתאימים ידית חדשה בגילוף קל. בפטיש כזה צריך לנסר את המסמרות, ולעבוד יותר בהרכבה. ראו איזה עיוות קיבל הפטיש (הידית אחוזה במלחציים באופן שראש הפטיש היה אמור להיות מקביל לשפתי המלחציים) עד שבעליו הקודמים החליט לנטוש אותו:

פירוק הראש התאפשר רק לאחר ניסור המסמרות בעזרת מסור למתכת, וחילוץ בדלי המסמרות בעזרת שפיץ פלאייר. שימו לב כמה עקומים היו פסי הפלדה:

תמונה כללית לאחר הפירוק:

הידית הוכנה מרגל ישנה של שולחן, מעץ בוק. החלטתי לנסר ידנית, בחרתי את המידה הרצויה ברוטו וניסרתי לאורך בעזרת מסור יפני 30 ס"מ של אירווין. בדקתי מידותיהם של כמה פטישים אחרים הנוחים ליד שלי, והחלטתי כי אורך הידית ברוטו (כולל החלק שבתוך ראש הפטיש) יהיה 30 ס"מ (אפשר גם קצת יותר), מידות חתך עקב הידית 3.5/4.5 ס"מ (נקבע לפי נוחות אישית שלי ומתוך מחשבה שאפשר להוריד בהמשך), מידות חתך ראש הידית בערך 2.5/2 ס"מ (נקבע לפי רוחב ברוטו של ראש הפטיש לרבות, וגובה נטו של הפתח בראש הידית). אלו כאמור מידות ברוטו של ה"גולם" ממנו תעוצב הידית בהמשך:

הידית הוכנה מרגל ישנה של שולחן, מעץ בוק

לשמירה על האנך נעזרתי בזוויתן מתכת. יש לשים לב להשתמש בזוויתן רק לאחר תחילת הניסור ולאחר שראש המסור שקע בעץ, כדי ששיני המסור הבולטות מעט מהמישור, לא ישתפשפו במתכת:

והנה להמחשה מידת הדיוק האנכי שהתקבלה בניסור:

הנה להמחשה מידת הדיוק האנכי שהתקבלה בניסור

סימון ראש הידית לניסור. זה ניסור די גס, ורחב מהדרוש כדי לאפשר המשך גילוף להתאמה לראש הפטיש. חשוב להקפיד על סימון קו האמצע:

סימון ראש הידית לניסור

כנגר חובב שאינו מנסר מדי יום, ידוע לי שקו הניסור ביד חופשית אצלי נוטה ימינה, ראו הקו הימני. קו כזה אפשר לתקן בשיוף או גילוף, שממילא יידרשו להתאמת ראש הפטיש. את המצב ההפוך לעומת זאת לא ניתן לשנות ולכן ניסרתי מראש בזווית (מוגזמת, למען האמת), את הניסור השמאלי:

התאמת ראש הפטיש נעשתה בעזרת מפסלת:

שופין בינוני:

גילוף ליצירת שקע להתאמת ראש הפטיש ל"כתפיים" שיגולפו בידית:

גילוף ושיוף לקבלת פסי המתכת שהוכנסו עכשיו לאחר יישורם:

לגבי ה"כתפיים", קיבלתי הערה מקצועית לאחר העבודה, כי עדיף שלא לעשות כאלה, והנימוק הוא מתחום השתחררות ראש הפטיש בעת שימוש מתמשך. ראו הפטיש השני בתמונה הבאה – ראש שהולך וצר קל לדפוק בחזרה פנימה. ועכשיו ליתר הידית. לידית של פטיש חתך שאינו אחיד לכל האורך. החתך הולך וצר כלפי הראש, ובשני מקומות לאורך הפטיש שקעים לאחיזה נוחה יותר – אחד סמוך לעקב הידית לשימוש בעת הכאה בכח מלא, והשני לאחיזה יציבה בעת דפיקה עדינה. נעזרתי בפטיש אחר בעל ידית במידות דומות, כדי לסמן היכן להצר את הידית:

לו היה לי מסור סרט, היה השלב הבא נעשה יחד עם הניסור הראשוני. אין לי – ולכן שייפתי בעזרת שופין גס:

המשך השיוף נעשה בשופין עדין יותר, ולאחר מכן בנייר לטש האחוז ביד, ולא כמקובל מלופף על קוביית עץ או אחוז במתקן עם ידית ובסיס שטוח. בשיוף ידני כזה נוח יותר להרגיש את קימורי העץ ולתקן היכן שנדרש. התחלתי בנייר לטש גס מס' 80, תוך בדיקה האם הידית מעוגלת דיה, ואם צריך חזרתי שלב אחד אחורה לשיוף גס יותר. החתך אמור להיות אליפטי עבה בעקב הפטיש, ואליפטי דק יותר באמצעו. לסיום עברתי לניירות 120 ו- 180. בדרך כלל נוהג להשאיר ידיות עץ ללא גימור, הפעם ניסיתי 3 שכבות של לכה עמידה במיוחד על בסיס מים של טמבור.

בשיוף ידני כזה נוח יותר להרגיש את קימורי העץ ולתקן היכן שנדרש

לשם הסקרנות, נעשתה ההרכבה ללא טריז בראש הפטיש. ראשי המתכת הונחו במקומם, סומנו ונקדחו חורים בידית, ובדלי המסמרות הוכנסו בדפיקת פטיש ללא דבק. פטיש 300 גרם משמש כאמור בערך לתליית תמונות על הקיר, ולכל היותר אם העסק יתפרק, אתקין טריז ואדביק את ראשי המסמרות.
והנה פרט ראש הפטיש לאחר ההרכבה:

ראש הפטיש לאחר ההרכבה

במועדון הנוער בישוב בו אני גר, אחת מנשות החינוך שאחראית על מועדון הנוער החדש פרסמה בפייסבוק שהיא מחפשת המלצה לנגר שייתן הצעת מחיר לשולחן בר עבור מועדון הנוער. נגר אני לא, אבל ישר הצעתי שהנערים יגיעו ויבנו את שולחן הבר ביחד איתי בסדנא הקהילתית לקיימות. ההצעה התקבלה עוד לפני שהספקתי ללחוץ אנטר, ותוך כמה ימים קיבלתי את תמונת מבט העל שיצרו מעצבי החלל שעבדו על המועדון.

עיצוב הפנים של החלל

התכנון שלי

בהנתן עיצוב החדר, החלטתי לתכנן שולחן שעומד בהגדרות שנובעות מהעיצוב, קל לבניה כיוון שאת הבניה אעשה לפחות בחלקה עם הנערים, וגם, מכיוון שימוקם במועדון נוער, יהיה מספיק מסיבי וכבד, שיהיה קשה להזיז אותו יותר מדי, או לפרק אותו בקלות מדי. חשוב לומר – כל העץ נקנה כדת וכדין במחסן עצים. זאת לא הבחירה הראשונה שלי, אך כדי לעמוד בשאר הקריטריונים של הפרוייקט היה חשוב לי שלא נתעסק גם בלאסוף עצים מהזבל כדי לבנות את הבר. אין מה לעשות, צריך להתפשר לפעמים.

התכנית שלי

הדבקת המשטח

מאוד קשה ויקר למצוא משטח מעץ מלא ברוחב 50 ס"מ ובאורך 250 ס"מ. במקרים כאלו יש צורך בהדבקה. הטריק היה להשתמש בקורות עץ גלריה בעובי 4 ס"מ ורוחב 12 ס"מ שנחתכו לאורך של 250 ס"מ, ולהדביק 4 כאלו ביחד (שיחד עם הקאנט העבה אף יעברו יחד את ה50 ס"מ רוחב הרצויים). דבק הנגרים נמרח ביד נדיבה על בין חיבורי הזכר והנקבה של כל אחד מהשלבים, וכל המשטח נקלב ביחד עם קליבות ארוכות, כשקליבות קצרות הצמידו את המשטח לשולחן כדי שלא "יקבל בטן" מהלחץ שמופעל על הקורות.

המשטח מהצד

אפשר לראות שלמרות שרציתי שלא תהיה בטן, בכל זאת נוצרה אחת קטנה. את היישור הסופי היה אפשר לעשות עם מקצוע, אבל אין לי, אז פשוט ליטשנו את המשטח לדעת, עד שהוא הגיע למצב מאוזן רצוי מצידו העליון (לאחר סיום הרכבת הקאנט).

הקאנט למשטח

כדי לתת למשטח השולחן תחושה שהוא עבה יותר, ליישר את הבטן וכטיפול אסטטי בפרופיל הרוחב של המשטח שנשאר חשוף עם החיבורים בין הקורות (ראו תמונה אחרונה), בחרתי קורה של 4×7 ובעזרת שולחן הראוטר שלי יצרתי פאזה בעומק של 1.5 ס"מ וברוחב של 4 ס"מ לאורך כל הקורה על אחת הפאות הארוכות שלה , כפי שאפשר לראות בתמונה לעיל.

צילום צד של המגרעת והקאנט נפרדים

צילום צד של המגרעת והקאנט משלימים

את הקאנט הדבקתי למשטח עצמו וחיזקתי עם ברגים 5/60 מלמטה, היכן שאי אפשר לראות אם לא ממש מתכופפים. על הפעולה הזאת חזרתי 4 פעמים, קאנט אחד לכל פאה של המשטח.

אפשר ממש לראות את ההבדל בין החלק המלוטש לחלק הגס

הרגליים

בחרתי להכין את הרגליים מקורות מסיביות של 10×10. כפי שנראה בשרטוט המקדים למעלה הקורות יהיו גם שש רגליים וגם תהיה קורת אמצע עשויה מאותו הפרופיל. הקורות חוברו בשתי וערב (את המידות אפשר להבין מהשרטוט שלמעלה). חיבור הרגליים עצמו נעשה על ידי ברגים ארוכים, 5/90, שהוברגו מהחלק הפנימי של הבר (כך שלא נראה בחוץ) לא לפני שנקדח חור מוביל כדי לוודא שהעץ לא יתפוצץ.

הרגליים ומשטח הבר עליהם מהצד של הברמן

הרגליים ומשטח הבר עליהם מהצד של הלקוחות

צביעה והגנה

כל העץ נצבע בורנית כהה בגימור מט בשתי שכבות. המשטח עצמו טופל גם בשתי שכבות נוספות של יכט ורניש, שעושה את המשטח עמיד בצורה יוצאת דופן. הצבע הכהה הפך את המשטח וגם את כל הבר למשהו עם אופי, עץ שנראה מיושן, שזה עדיף בהרבה מהגוון החיוור של האורן הפיני שהתחלנו איתו.

החיפוי

את החלקים בין הקורות הנושאות של השולחן החלטתי למלא בעץ חיפוי זול, שעם קצת צבע יראה מעולה. את המילוי החלטתי למקם באמצע עומק הקורה כך שנשארות מעין נישות מעניינות, ועץ החיפוי (נוטפדר) יחובר לפינה מעוטרת שנכין במקום, שגם תוכל להסתיר אי דיוקים בניסורים.

את הפינה הכנו על שולחן הראוטר מפרופיל עץ מרובע של 2×2. זה הכלי הכי מסוכן בסדנא כרגע, אז השקעתי תשומת לב יתרה בלדאוג שאף אחד לא מעיף אצבע.

עבודה בזהירות על שולחן הראוטר

החיבור אל רגלי השולחן נעשה כך שהפינה עצמה מופנית כלפי חוץ, לכיוון הלקוחות, כך שהיא מסתירה את החיתוכים הגסים, כאמור.

מדף

כפי שאפשר לראות בשרטוט שלמעלה, תכנון גם מדף לאמצע. אין כאן תמונות מתהליך ההכנה, אבל יש כאן תמונות של המוצר הסופי (גם הן קצת מעפנות, אבל בכל זאת). הרעיון הוא מדף בגובה קורת האמצע, המורכב משתי לוחות 2×20, מחוברים עם כמה פרופילים 4×4 לאורך המדף ומתחתיו. המדף כולו חובר לשולחן עצמו רק ממש בסוף.

המדף נראה במעומעם באמצע הגובה.מבט מהצד של הברמן

הבר מוכן

כמה תמונות של הפרוייקט הסופי בפעולה. אם ישאלו אותי אם אני ממליץ להכנס לפרוייקט כזה של עבודה עם נערים לא מיומנים על פרוייקט בסדר גודל הזה, אגיד שהמרכיב הכי חשוב כאן הוא זמן. כל עוד אין לחץ זה יכול לעבוד כי עושים את הכל לאט. ברגע שלחץ נכנס לבית המלאכה, העבודה נהיית מסוכנת. חשוב לזכור.

מנקים את הבר, רגע לפני תיקוני צבע אחרונים, כבר במקום המיועד

לפני זמן הסתיים שיפוצון בחדרי הילדים בניצול מלוא התקציב, ובהתאמה מחדש של אותה דלת שהיתה בין חדרה של הקטנה לבין המרפסת, אך ללא התריס שהיה שם בעבר. בפוסט קודם דיברתי על תריסים חיצוניים, ועל חשיבותם במניעת חדירת קרינת שמש לתוך הבית תוך הפיכת החלון לחממה.

לדלת במידות 1.5/2 מ' הפונה למרפסת קטנה, מוטב להתאים תריס גלילה. יש לנו בדירה תריסי "חבל" במידות כאלו, אבל הם לא מתאימים לכוח פיזי של ילדה. על תריסים חשמליים כבר חיוויתי את דעתי בפוסט קודם, הם לא שווים את אלפי השקלים שמבקשים עבורם, שלא לדבר על עלות התיקונים התכופים. תריס פתיחה (זוג כנפיים על צירים), אי אפשר כיוון שהמרפסת קטנה מדי, ונותרנו עם דלתות הזזה. ביז'ו חושב שהוא מבין בנגרות, ויצאנו להרפתקה.

ידידי מ. היה פעם נגר בנין, לפני עשרות שנים כאשר דירה מקבלן נמסרה עם חלונות ודלתות עץ. כלים לעבודה כזו כבר אין לכל נגר, אבל לאחר חיפוש מתיש נמצא נגר שיארח אותו לעבודה על מין שילוב של מסור שרשרת ומקדחת עמוד, לקידוח השקעים ("גרז") למחברים המאוד יציבים שהתעקשתי עליהם:

מכונה מוזרה – שילוב של מסור שרשרת ומקדחת עמוד, לקידוח שקעים למחברים (גרז)

במחסן העצים שגיתי בהחלטתי לקנות את האורן הזול ביותר, מבלי לבדוק את רמת היובש של הקורות, ועוד כאשר הניסור והקידוח נעשו בתקופת החמסינים באביב. התוצאה היתה עיוות של המסגרות, אך בל נקדים את המאוחר. הנה אחסון בעמידה לאחר הניסור והקידוח, עוד חשוד בעיוות שהתקבל:

שקעים למחברים – גרז

בהמשך ניסר מ. את התקעים ("סין") אצלו בנגריה על מסור שולחן (קרייזיק), בהתאמה לשקעים כפי שנקדחו בפועל. חדי העין ישמו לב לחוסר סימטריה במיקום התקע בחתך (אל דאגה, זה מתאים למיקום השקעים שנקדחו):

התקעים (סין) למחברים, נעשו על מסור שולחן (קרייזיק)

על הדרך אחת הקורות התגלתה כעבה מדי, כורסמה ע"י הקרייזיק ויושרה בהמשך ע"י מלטשת טרקטור:

לאחר הניסור על הקרייזיק, יישור כמה נקודות על הסין בעזרת מפסלת. באופן דומה, סיתות כמה נקודות על הגרזים.

מנפלאות הקרייזיק, 110 שלבי תריס נוסרו למידה בכמה דקות. והנה כל העסק לאחר ההובלה הביתה במכונית המשפחתית, סטייל האריזות השטוחות של איקאה. מימין למטה הסרגלים שקובעים את שיפוע שלבי התריס, אשר נוסרו לאורך (הפרופיל הקנוי מגיע ברוחב כפול של שני סרגלים גב אל גב, הניסור לאורך מחייב מסור שולחן בשל הדיוק הנדרש):

הרכבה יבשה של המסגרות. הפעלת כח נקודתית על קורה אחת לקבלת הזזה קטנה, הזזת הכליבה מקורה לקורה וחוזר חלילה:

… גילתה פיתול של המסגרות, בין 1 ל- 1.5 ס"מ, ובעקבותיו צורך בהחלפת המסילות. התכנון היה להניח על הרצפה מסילת של ויטרינת אלומיניום, לשקע בכנף גלגלים תואמים, ולהוסיף מסילה עליונה מאלומיניום עם גובלים או מברשות. בעקבות הפיתול (והתייעצות עם חברי קהילת נגרות ואמנויות בעץ, אשר בישרו לי כי עץ האורן ימשיך ויעבוד לכאן ולכאן), עברתי למסילה עליונה עליה תשב על כנף עם שני גלגלים, כאשר למטה ברצפה פרופיל מנחה הנוגע בכנף בנקודה אחת בלבד. מערכת כזו גמישה וסלחנית יותר לשינויי מידות העץ.
בדרך פורקו המסגרות (בעזרת אותה כליבה שהורכבה הפוך, ובאופן נפלא מאפשרת לשחרר את המחברים מ"מ אחרי מ"מ), אפשר גם עם פטיש גומי (רצוי בתיווך קרש לפיזור החבטה). הפירוק נעשה לבדיקה שמא סדר ההרכבה, או החלפת חלקים בין המסגרות, יסייע להקטנת הפיתול:

הנה המסגרת מורכבת, על הרצפה סרגל חריצים וכמה משלבי התריס.

קידוח חורים מובילים להברגת המתלה:

והרכבת המתלה:

מיקום המתלים נבחר בפישוק המירבי האפשרי, למען נסיעה חלקה של התריס, ועם זאת תוך הימנעות מכרסום בend grain של הקורה האנכית, למען חוזקו המכני של המחבר.
מסילה באורך 3 מ', לא מומלץ להוביל במכונית המשפחתית. כהן מהטמבוריה השכונתית נחלץ לסייע. הזמנתי דרכו את המסילה והגלגלים, והלכתי ברחוב עם מסילה על הכתף, כמו איזה צייד. המסילה נתלתה על הקיר עם שני ברגים לניסיון:

כאן התברר כי מסגרת אשר בהנחה על הרצפה מעוותת ב- 1-1.5 ס"מ, בתליה כאשר משקלה העצמי אינו מסייע ליישר אותה – כבר מעוותת ב-3-5 ס"מ, ואי-אפשר להשתמש בה לדלת הזזה. איציק מקהילת נגרות בונה תפאורות לפרנסתו, ובעצתו בוצעה הדבקת המסגרות תוך הרטבה, ופיתול בכוח לכיוון השני. משמאל הספה בסלון שלנו שגויסה לתפקיד משקולת. לאחר שני לילות עם קרשים וכליבות באמצע הסלון, התברר כי רק אחת הכנפיים יושרה באופן סביר. נסעתי לכשבועיים, ואחרי שחזרתי בדקתי שוב – ושוב היו שתי הכנפיים עקומות.

פה כבר התברר שצריך להחליף את מסגרות הדלתות, הן נוסרו והעץ אוחסן לשימוש חוזר בפרויקט שיוכל להיות סלחני יותר כלפי קורות עקומות – רגלי שולחן הנגרות עליו אכתוב בנפרד.

ופה נשאיר אתכם במתח. בפרק הבא יסופר איך יצאתי מהברוך.

הפרק הקודם השאיר אותנו עם שלבי תריס מוכנים להרכבה במרפסת חדרה של בתי, אך ללא המסגרות שהתעוותו.

יצחק, נגר ותיק ואיש יקר, נחלץ לעזרה. נסעתי למחסן עצים רציני, מהבודדים שמחזיקים עץ מתאים, ויצחק הסביר טלפונית למחסנאי מה לתת לי. בחרתי שתי קורות ישרות, לא לחות מדי מצד אחד, ולא יבשות מדי (לא סדוקות) מצד שני, של עץ אורן באיכות גבוהה, לא מוקצע. הקורות נוסרו למידה שאפשר להוביל במכונית, ונסעתי לנגריה של יצחק. מכל קורה לא מוקצעת בחתך 5/20 ס"מ, הכין יצחק בניסור והקצעה, שתי קורות במידות כ- 4.2/9.2 ס"מ. לא יכולתי לצלם בנגריה, התמונות בהמשך לאחר איסוף הפרופילים המוכנים, והובלתם לביתי להמשך עבודה. הנה אחד המחברים העליונים, מוכן להדבקה. גם התחתון הוא מחבר מדורג כזה, והאמצעי סין-וגרז פשוט

.

החריצים בסין (שן) למעלה, מיועדים לנעיצת טריזי עץ יחד עם ההדבקה. שיטה זו מאפשרת גמישות בניסור מחברי הסין-וגרז (שקע ותקע), אך מחייבת דיוק וזהירות בהרכבה – מדידת האלכסונים בין הפינות המנוגדות של הדלת, לוודא שהם שווים, ומדידת ה"חלונות" לוודא שמתאימים לסרגלי החריצים. אצלי זזה אחת הקורות בכמה מ"מ בעת נעיצת אחד הטריזים, למזלי לא לכיוון שגרם איזה נזק.

לפני ההדבקה, הורדו הקורות אחת-אחת לחצר ושויפו על שולחן מתקפל קטן, להסרת סימני המקצוע החשמלי. את משולשי הנגרים (סימנים בעיפרון אותם הותיר הנגר כדי שאדע איך להרכיב את המסגרת), השארתי, ושייפתי רק לאחר הדבקת המסגרות ("ש" פירושו דלת שמאל, "2" היא הקורה האמצעית, הקו האלכסוני בין שתי אותיות אלה, וחברו בצד שמאל, יוצרים יחד עם שתי הקורות האחרות צורת משולש).

מאחר ואין לי ראוטר, הכין יצחק את החריצים למסילות ולצלעות המשיקות של כנפי שתי הדלתות, לפני הדבקת הכנפיים. כלי רב שימוש של בוש עם ראש ליטוש, סייע ליישר את הנדרש.

הנה אחת המסגרות מוכנה לקבלת שלבי התריס, לאחר ש"נצבעה" במברשת רטובה, כדי להוציא את הסיבים, ושויפה בעדינות.

הקטנה שמחה לסייע לאבא להרכיב את סרגלי החריצים.

אשר קובעו בפטיש ומסמרים (והיה מוטב לתכנן מראש ולקנות מסמרים בלי ראש)

צביעה באוניאור על בסיס מים, לאחר בחירת גוון בסיוע מרכז נירלט ב"דן דיזיין סנטר" – כתמיד קשובים לילדה ולגוונים הקיימים בחדרה, והתוצאה – כאילו לקחנו אדריכל פנים. רולר ספוג ממתין עטוף בניילון, לבל יתייבש עד שאזדקק לו שוב.

כמה שעות של צביעה, הן יופי של הפעלה לחופש הגדול:

יש לציין כי שלבי תריס (ועוד שלבים דקים כמו אלה שבחרתי) באורך 58 ס"מ הם חריג, בדרך כלל מוסיפים חלוקת ביניים כמו בתריס הישן שבתמונה

טיפ חשוב שקיבלתי מיצחק, היה הרחקת המסילה בכ- 2 ס"מ מהקיר, כדי שהכנף לא תיגע בקיר בשום מצב. במחסן העצים היה עץ קשה משובח מסוג redwood. הכל נתלה על קיר גבס, אשר הדופן החיצונית שלו עשויה לוחות צמנטיים עמידים "מאסטרקיר". מאחר ואני בניתי את הקיר, ידעתי היכן הניצבים, ובהתאם נקבע מיקום הברגים. אלה ברגים קודחים אשר אורכם חושב כך שיחדרו את לוח העץ, את השכבה החיצונית, וייתפסו בפרופילים המחוזקים שבוצעו בקיר.

בהתאמה, קובעו גם פרופילים אנכיים להרחקת הכנף מהקיר לכל גובהה. קצהו של אחד מהם נראה פה ליד ה"סירה" המתאימה לחריץ בתחתית הכנף, והמהווה מעין מסילה תחתונה.

לסיום, הוכנו זוג ידיות משאריות עץ, וחוברו לכנפיים בדיבלים סמויים. הסיכות הנעוצות בידית השמאלית, משמשות לסימון מרכז הקידוח בכנף הדלת.

והנה ידית מורכבת. בצילום אפשר לראות גם משהו מהאור המסתנן לחדר דרך הרווחים בין שלבי התריס. בבוקר עם קרני השמש הראשונות, הטורקיז הזה מאיר ברכות את החדר, כמו בתוך אקווריום

מקובל לכסות את המסילה בקרניז, אולם לבקשתה של בתי ויתרנו על הכיסוי המגושם, וצבעתי את לוח העץ היפה בצבע אטום. בצילום ניתן גם לראות את הגובל המונע ירידת הכנף מעבר לקצה המסילה, או פגיעה של הידיות הבולטות במשקוף. גובל נוסף מונע מהכנף לעבור את מרכז הפתח בעת שהדלת סגורה, כדי למנוע "גיליוטינה" העלולה לתפוס יד בין המשקוף לכנף.

ולסיום, ולפני שהקטנה פונה לציור כוכבים ועננים על הדלת והמשקופים, הנה צילום התריס מבחוץ

עלויות (חומר בלבד) לעבודה כולה

• עץ אורן פיני מאיכות טובה, לא מוקצע – 280 ₪. העץ למסגרת הראשונה (שנזנחה) עלה עוד כמחצית הסכום.
• פרופילים מוכנים לתריסים (שלבים וסרגלי חריצים) – 560 ₪
• מסילות, גלגלים, ברגים – 240 ₪
• שתי פחיות 0.75 ליטר צבע אוניאור מים – 145 ₪

סה"כ: כ- 1,200 ₪

הלקחים שלי הם הוא לבחור עץ שמתאים לעבודה, ולהיעזר בנגר אמיתי היכן שצריך. עדיין הצעת מחיר שקיבלתי מנגריה מתמחה, היתה גבוהה בערך פי 6.

בהמשך למדריך קודם, הפך העניין למנהג, וכל מיני שאריות עץ הפכו לתיבות קינון ונמסרו לילדי חברים לתליה על עצים באזורי מגוריהם. חברים מגיעים אלינו הביתה ומיד פוזלים למרפסת לראות האם יש משהו ב"מלאי" לקחת. בדרך כלל בנוי שלד התיבה מסנדביץ' מסודר, והחזית ולפעמים גם המכסה – משאריות יותר מעניינות.

הנה תיבה שחזיתה היתה פעם חצי מושב כסא של איקאה, ולידה תיבה שחזיתה משאריות קרשים מבסיס מיטה שפורק ונבנו ממנו מדפים:

חציו השני של אותו מושב:

תיבה אחרת על אותו עץ אזדרכת בחצר ביתנו, מכסה התיבה משארית אורן צבוע מכסא הגינה שבניתי, החזית ממשטח עץ לא מעובד:

עוד תיבה עם חזית משברי שאריות עץ:

תיבה מסנדביץ' פשוט, שנוגבו עליה המברשות בהן צבעתי את הכיסאות הצהובים ממדריך קודם:

תיבה שהקטנצ'יק סייע לבנות, והרצה על אופן בנייתה במסגרת מטלה שקיבל בחוג קיץ. התליה הופרעה ע"י איזה צינור מתכת ששכנינו העזתים השליכו לכיוון שלנו, לסולם ולילד שלום:

לא שלי, תיבה מקורית מעציץ, של תלמידי בית הספר להנדסאים באוניברסיטת ת"א:

התיבה מימין עשויה שאריות לוח אורן מודבק שהשאיר נגר בדירה של חברה שלנו, לוח החזית שימש גם כשולחן ניסור מאולתר והושאר עם סימני מסור הדיסק של הנגר:

תיבה שנתלתה במרפסת חדרה של בתי, זכתה לשני קינונים של ירגזים באביב הקודם, וכעת יש בה קינון שוב:

והפעם נתכנסנו לכבוד תיבה די מיוחדת. פיסת לוח לביד ליבנה איכותי שדווקא עליה החלטתי להתנסות בניסור ידני ובחיבורי "אצבע" (Box Joint), אחיהם הקטנים והפשוטים של מחברי הזנביונים (Dovetail Joint) הנחשבים למחברים איכותיים אך קשים לביצוע. פעם ראשונה שאני מנסר דבר כזה, ולכן מנסה עם משהו שרק הציפורים יראו. בואו נראה מה יכול לקרות בדרך. גם צורת התיבה קצת שונה מהרגיל.
לאחר ניסור ידני של הלוחות, קשה פיזית ממה שזה נשמע, הגיע זמן סימון. רוחב ה"אצבעות" שסומנו כ- 3.5 ס"מ, זה ה-מ-ו-ן, ולא מתאים למחבר רציני, אבל אני כמובן לוקח את העניין בסקרנות של מתלמד, ותיכף אסביר מדוע נבחרה מידה זו. יש להקפיד לסמן את קו הניסור גם על הקנט, ואת הקו הארוך המסמן את עומק הניסור (למעשה את עובי הלוח הניצב), לסמן גם מצידו השני של הלוח.

קיבוע העובד במלחצי שולחן, וניסור במסור גב. זה מסור מדויק יחסית אך מוגבל בעומק הניסור שלו ע"י השדרה בגבו. יש לשים לב לעמק ניסור שווה משני צידי הלוח, לשם כך נעשה הסימון בגב הלוח.

קיבלתי פעם מסור קשת (Coping Saw) לא שמיש, ומשלא הצלחתי למצוא לו מסורית – השאלתי אותו לחבר, ולקח זמן עד שהצלחתי לתאם איתו. עם המסור הגיעו שתי מפסלות במצב רע, ויחד עם עוד שתיים חדשות, ממתין לקבלת שיעור בהשחזה. ראוטר אין לי, על שולחן ראוטר עם ג'יג מתאים, המחבר הזה אמור להיות מדויק וקל לביצוע. החלטתי לנסות כמה כלי ניסור חשמליים שלא ממש נועדו למטרה זו. החלטה זו עלתה בחוסר דיוק מסוים אשר לא ממש התגברתי עליו, אבל את התוצאה יראו רק הציפורים.

הנה כלי רב תכליתי עם אביזר דמוי מפסלת (עכשיו אתם מבינים מה הסיבה לרוחב ה"אצבעות"). תחתית המחבר ישרה אך עם סטיות קלות במיקום. בדרך ריח של עץ שרוף למרות שעבדתי במהירות נמוכה. חשוב כתמיד לקבע את העובד לשולחן.

סימון הלוח השני נעשה רק לאחר השלמת הראשון. בנגרות מסורתית ובכלל, רצוי לראות היכן סטינו בביצוע, כדי להתאים את החלק הבא:

והתוצאה – במקום בו הלוח הימני חודר את השמאלי, ניתן לראות כי לא ניסרתי את קנט הלוח בדיוק אנכי מספיק. נגר מסורתי היה מסמן את הקו מ"מ נמוך יותר כך שהשיניים יבלטו, ומקציע לאחר ההרכבה. עוד רואים בלוח השמאלי כי השקע האמצעי אינו עמוק מספיק (רואים את סימן העיפרון). מאחת השיניים הוסר כמ"מ אחד עקב אי-התאמה, ובכלל היה צורך במכות פטיש (על קרש כמובן, לא ישר על העובד) כדי לסגור את המחבר.

המחבר הבא מופרך עוד יותר. לאחר ניסור אנכי במסור ידני, פיניתי את השיניים בעזרת מסור אנכי. ראו המסורית הדקה המשמשת לעקומות, יחסית למסורית רגילה. העובד מקובע לשולחן בכליבה רגילה ובכליבת מסגרים ארוכה.

חצי ניסור:

והחצי השני

מכל שיטות העבודה, היתה זו המהירה ביותר אך הפחות מדויקת. התוצאה ממש לא סבירה, וגם שיוף ידני בשופין גס עד ליישור הקו, לא הסתיר את העובדה שעברתי את הקו. סטיה זו ממחישה את העיקרון בנגרות אמן, לפיו עדיף לנסר קצת פחות מדי, ולהשלים עד להתאמה מושלמת בעזרת מפסלת או שופין:

כאן הצלחתי לשים את ידי על מסור הקשת, וניסתי להמשיך איתו. מהר מאוד השתחררה המסורית למרות שנמתחה וקובעה כראוי, ובהמשך נקרעה. לא לסבלנות שלי המסור הזה:

הזמן הקצר בו יכולתי לעשות רעש במרפסת הלך והסתיים. נותרה מפסלת חדה באופן קביל, ונהגתי בה קצת בברבריות. את שיעור ההשחזה עוד לא קיבלתי, ואין לי מקבת (פטיש עץ):

הסנדביץ' אפשר קילוף הדרגתי של השכבות:

את סיום תחתית השן אפשר לעשות עם מפסלת (אם יש לכם אחת ממש מושחזת ואתם יודעים איך לעבוד איתה), או בעזרת שופין, כלי ידני כשר למהדרין, בטוח לשימוש ומאפשר עבודה איטית תוך ביקורת על התוצאה:

אגב ביקורת, זוויתן קטן הוא כלי מאוד שימושי (ורצוי להחזיק גם זוויתן קטן יותר מזה שבתמונה). נעזרתי בו לסימון כל קווי הניסור והחיתוך, להעברת המשך הקו מהחזית לדופן, וגם לבדיקת אנכיות השיניים בכל המישורים. חשוב להקפיד ולסיים את יישור וביקורת כל השיניים, לפני העברת המידות לחלק הנגדי.

לסיום קדחתי את פתח הכניסה עם מקדחה (חשמלית…) ומסור כוס. מרחתי מעט דבק עמיד בתנאי חוץ (Type II), ונעצתי כמה מסמרים פה ושם. הנה אחת הפינות שיצאה כמעט בסדר:

דווקא המחבר בין שני חלקי המכסה התגלה כחופשי מדי. הוספתי לו חיזוק פנימי, הדבקתי (בדבק עמיד בתנאי חוץ) והוספתי כמה מסמרים:

התיבה המוכנה:

ותלויה מחוץ לאחת המרפסות, לצד אחותה הותיקה, במידות ובמיקום של תיבת דרורים, שזה האביב השני שמקננים בה דווקא ירגזים.

לסיום צילום מאירוע בו הוצאתי את הכיתה של בני לתלות כעשרים תיבות קינון שתרם בית הספר, בגינה הציבורית שמול ביתנו. למי ששכח כמה אהבנו פעם לטפס על עצים:

שולחן נגרות רציני אינו רק סמל סטטוס, ולא רק "מבחן חניכה" לנגר המתחיל. מי שתחביב הנגרות שלו יקר לליבו, בטח לא ירצה שהשולחן הקטן והקל שלו יטייל בכל החדר כשמפעילים עליו כח, שהגב יכאב כיוון שהשולחן נמוך מדי, או שהכסא אותו מתקנים יתברר כרחב מכדי להיות מונח על השולחן, ולכן צריך לעבוד על הרצפה.

מידות השולחן, מידת המסיביות שלו והאביזרים שיותקנו עליו, נגזרים מאופי ומאינטנסיביות השימוש, ולא פחות חשוב – מנתוני החלל בו הוא נמצא.

מי שיש לו (ולי אין) כלים כמו מסור שולחן או שולחן ראוטר, אולי ירצה כי השולחן יהיה בגובה שיאפשר גלילת העצים בהמשך לגובה שולחן המסור (מעין feeder). מי שעובד באופן קבוע עם מכשירים שולחניים כמו מקדחת עמוד, מסור נימה או משחזת שולחנית, ירצה להתחשב בהם ולקבע אותם לשולחן. מי שנוהג להשתמש בשולחן רק כדי להרכיב דלתות, כמו האלומינצ'יק החביב עלי, עשוי להסתפק בשולחן קל אך גדול מאוד ומישורי באופן מאוד מדויק. מי שעובד עם כלים הדרושים הפעלת משקל הגוף, אולי יעדיף שולחן נמוך מזה המנגר קופסאות קטנות ומדויקות, ואם האחרון עובד בישיבה, אולי יתאים את גובה השולחן לכסא. מי שנהנה מחלל גדול לעבודה, ישמח לשולחן גדול, ואולי ירצה אפשרות לגשת לשולחן מכל אחת מצלעותיו.

אני מנגר בפינה במרפסת דירתנו, כל פעם משהו אחר ובאופן אחר, והשטח מוגבל, השולחן הישן ניצב מול חלון, והחדש – צמוד לקיר. כמי שמנסה לקחת את תחביב הנגרות שלו בפרופורציה, אין לי כלים חשמליים כבדים שיש לקבע לשולחן, מקבל בהבנה כי חלק מהניסורים יוזמנו ממחסן העצים, ואשתי קיבלה בהבנה שאת דלתות התריס למרפסת של הילדה, הדבקתי על הרצפה באמצע הסלון. גובהי 1.80 מ' ואני מנגר בעמידה. כל זה משאיר אותנו עם שולחן מינימלי ברוחב 60 ס"מ, באורך מטר וחצי ובגובה 90 ס"מ. אני ימני ולכן המלחציים יהיו קרובים לפינה השמאלית של חזית השולחן.

מחיר שולחן חובבים סביר מתחיל סביב 2,500 ₪, הנה אחד שדי דומה בתכניתו לשולחן שבניתי. למי שבונה לבד, קורות אורן 5/10 מוקצעות, הן בחירה סבירה – הרגליים משתי קורות מודבקות גב אל גב, לקורות האופקיות עשויה להספיק קורה יחידה.

לביז'ו היתה במרפסת ערימת קרשים בחתך 3.2/9.2 ס"מ מהניסיון הראשון לבנות דלתות תריס, עוד כמה השלמות ויש רגליים וקושרות. כ- 250 ₪ לקרשים לפלטה העליונה ולכמה ברגים, ויש שולחן. אם הייתי צריך לקנות את כל הקרשים (עץ אורן פשוט), עלות העץ והברגים היתה כ- 500 ₪. עלות זוג מלחצי נגרות בסיסיים (ואפשר להסתפק בזוג אחד) החל מ- 250 ₪, ועוד נניח 100 ₪ ללכה או שמן לגימור, ולדבק נגרים.

השולחן להלן נבנה ברובו המכריע משאריות עץ שהיו מונחות במרפסת. קניתי קרש אחד ב- 25 ₪, ברגים ב- 50 ₪ ורגליות (שלא נוצלו) בכ- 20 ₪. קניתי מקדח אחד (יקר יחסית) בכמה עשרות ₪, ויתר הציוד והחומרים, עד רמת הלכה והדבק, שכבו בארון. סה"כ שילמתי סביב 100 ₪, ובהרבה עבודת כפיים.

בחרתי לעבוד בעיקר עם כלים ידניים. התחלתי בניסור ידני של מסגרת דלתות התריס. לקבלת קו ניסור ישר, עבדתי בשיטה הנקראת “knife wall”, לפיו יוצרים חריץ בעזרת מפסלת, המוליך את המסור בתחילת דרכו. יש לשים לב לעבוד ב- “waste side” (מצד החומר העודף).

צפוי כי קו הניסור ייצא ישר, וייתכן כי יסטה מהאנך, סטיה אותה מתקנים עם מקצוע ידני, רצוי על “shooting board”. למי שאין כלים כאלו, רצוי לסמן מראש בעיפרון קו ישר סביב הקרש, לבדוק לאחר הניסור, ולשייף עד להגעה לקו בכל צלעות הגדע. ראו גם את סרטו של פול סלרס. עוד נחזור לסדרת סרטים זו, בה הוא מדגים בנית שולחן נגרות (בעיצוב שונה לגמרי), בעזרת כמה כלים ידניים בסיסיים.

הדבקת הקורות האופקיות:

על הרצפה כמה קורות, אחוזות בכל כליבה, קטנה או גדולה, שיכולתי לשים עליה את ידי. על השולחן הישן קורה שנמצאה מעט מעוותת, והסרתי ממנה חומר בהקצעה, כדי שמישור המגע שלה עם הקורה אליה תודבק, יהיה אחיד:

שתיים מהקורות האופקיות ניסרתי ידנית לאורך, והדבקתי גב אל גב. התוצאה חייבה הקצעה מהותית, עד להגעה לתלתל עץ אחיד לכל רוחב הקורה. על הרצפה משמאל אחת הרגליים, עשויה 3 קורות 3.2/9.2 ס"מ מודבקות, כאשר הקורה האמצעית ארוכה יותר ותשמש כ"סין" (תקע) לשם חיבור לקורות האופקיות.

את השקעים ("גרז"), הכנתי עם מפסלת ופטיש (ועוד כלי קטן לסיוע בניקוי הנסורת מהשקעים). השיטה מוסברת בסרטון של פול סלרס, והיא מאפשרת עבודה די מדויקת. רוחב הגרז 32 מ"מ, רוחב המפסלת הרחבה שיש לי 12 מ"מ, לכן הכנתי שני חריצים מקבילים ובהמשך פיניתי את היתרה. כיוון שהצד הנגדי של הקורה לא יהיה גלוי לעין אחרי ההרכבה, חצבתי לכל העומק (6.4 ס"מ) מאותו הצד. אורך הקורה 9.2 ס"מ, אורך הגרז 7 ס"מ, בהתאם ניסרתי ויצרתי "כתף" בסין. הגוונים הצהובים בתמונה, הם מסופת האבק הנוראית של ספטמבר 2015 – חלונות המרפסת סגורים, המזגן בחדר הסמוך מופעל, מאוורר גדול גויס לעזרה – ואפשר לנגר בניחותא. היופי בנגרות ידנית הוא השקט היחסי (פרט לחבטות הפטיש בפרט ספציפי זה), ומיעוט האבק יחסית לניסור, קידוח ושיוף עם כלים חשמליים.

והנה אחד הניצבים באיזה שלב ביניים המסביר את מבנהו:

ניקוי הגרזים (שקעים) להתאמה סופית לסינים (תקעים), בעזרת שופין שטוח, לאחר סימון בעיפרון היכן הסין נתקע בהרכבת ניסיון ללא הפעלת כח רב:

והנה הרגליים לאחר הרכבה יבשה, ליד השולחן המאולתר הישן. קורות המשטח העליון של השולחן הישן, מיועדות להפוך לקורות קושרות בין רגלי השולחן החדש. רגלי השולחן החדש מסגירות את מקורן בפירוק של מסגרת – ראו את סימני מחברי הסין-וגרז הישנים.

שיטת הכנת הגרזים לעיל נראית מדויקת. דופן הגרז נראית ישרה לכל העומק מאחר ונתמכה ע"י המפסלת בעת החציבה, אבל – למעשה זו עבודה ביד חופשית, וכמו שבניסור ביד חופשית סביר שתהיה סטית-מה מהאנך, גם כאן המפסלת סטתה מעט מהאנך.

צילום פרידה משולחן הנגרות הישן והמאולתר, ששירת אותי נאמנה בכמה השנים האחרונות, לפני שהמשטח שלו נלקח להכנת הקושרות לשולחן החדש:

כדי לאפשר פירוק השולחן, שמשקלו צפוי להיות באיזור ה- 80 ק"ג, הוחלט להמשיך בחיבורי ברגים, למרות שהם נחשבים חזקים פחות מאשר חיבורי סין-וגרז. מקדחת עמוד-אין, אנכיות הקידוח נקבעה בסיוע פינת אחד הגרזים, שנודבה לשמש סרגל אנכי ב- 2 מישורים. הקידוח כאן הוא באחת הרגליים:

והנה אחת מקורות השולחן הישן, כלובה זמנית לשם קידוח

"הכל בעשר" – דיבלי עץ, עוקצים לסימון הקידוח בחלק השני, שופין עגול, מקדח ספירלי איכותי, ומקדח ארוך להמשך העבודה. על המקדח הארוך קשה לשלוט, לכן תחילת הקידוח נעשתה עם המקדח הרגיל.

שיטת העבודה היתה חיבור כל קורה בדיבל לרגל, כליבה, וקידוח הבורג השני באותה הקורה. כשניסיתי לקצר ולקדוח דרך הדיבל, סטה המקדח מצירו:

הרכבת ניסיון על יבש, החריצים לאומים נחצבו עם מפסלת בשיטה הידועה. שניים מהקרשים המרכיבים את הרגל האחורית, נלקחו מספת פוטון, ראו הפסים הבהירים במקומות שהיו הלייסטים:

ומראה כללי של בסיס השולחן לפני המשך העבודה.

לאחר שיוף מאוד מינורי, יושמה במברשת לכה שקופה על בסיס מים (שארית מפרויקט קודם). להשלמת הרגליים, ניקנו רגליות פילוס מסיביות. ברצפת המרפסת שיפוע לניקוז, הקרשים היו עקומים, וגם אני לא ניסרתי, קדחתי וחצבתי הכי מדויק. בסופו של דבר פילסתי את השולחן בעזרת פיסת דיקט, וכדי לבודד את העץ מהרצפה (ולנסות לעמם את חבטות הפטיש בעת עבודה עם מפסלות), ציפיתי את תחתית הרגליים בספוג "קומפריבנד" מהסוג שמשמש לבידוד אקוסטי מתחת לניצבי מחיצות גבס (גם זו שארית מקיר גבס שבניתי בבית).

הפלטה העליונה היתה אמורה להיות עשויה עץ מלא בעובי כ- 7 ס"מ, מודבקת מקורות בעמידה. עץ בוק התברר כיקר מדי, אורן באיכות משביעת רצון לא מצאתי, שולחן הנגרות הישן פורק לפני כחודש והידיים מבקשות עבודה. אז נפלו עיני על כמה דלתות מארון ישן, שגאלתי פעם ממכולה של שיפוצניק. על פי משקלן ועל פי מה שראיתי בקדחי הצירים ובמקומות שהתקלף הפורניר, הדלתות מסיביות ובנויות עץ אורן מלא. מידות הדלתות 50/120 ס"מ, קצת פחות ממה שרציתי.

אבל קדימה לעבודה, ראשית שיוף הלכה כדי שהדבק ייתפס. בהמשך הודבקו 3 פלטות זו על גבי זו, וחוזקו ב- 21 ברגים. המטרה היתה ש- 3 הפלטות יעבדו יחד מבחינה קונסטרוקטיבית.

והנה השולחן לאחר חיבור הפלטה לבסיס בברגים סמויים (הברגים בקוטר 6 מ"מ, קדחי הברגים בקורה בקוטר 10 מ"מ, לאפשר שינויי התפשטות והתכווצות של הפלטה יחסית לבסיס), והרכבה ראשונית של זוג המלחציים הקדמיים.

המשך העבודה על השולחן – שדרוג המלחציים, בדיקת אפשרות לזוג מלחציים נוסף, הוספת "שוקת", מדף תחתון – באחד המדריכים הבאים.

המדריך הקודם הסתיים לאחר הרכבה ראשונית של זוג המלחציים הקדמיים:

המלחציים יצאו קצת נמוכים יחסית לפני השולחן. מאחר ומדובר גם במלחציים בסיסיים, קטנים וקלים יחסית, ביקשתי להרחיב אותם מ- 17 ס"מ לסביבות ה- 30 ס"מ. כל המבנה בתמונה, מיועד לשפתיים הפנימיות של המלחציים, שלא יישברו או ייעקרו תחת לחץ ההידוק (כפי שקרה לשפתי העץ באותם מלחציים, בשולחן הקודם):

השפתיים החיצוניות של המלחציים נעשו מעץ עבה יותר (3.2 ס"מ), והוכן בהם בעזרת מפסלת, חריץ למוט ברזל שתפקידו יובהר בהמשך:

והנה המלחציים מורכבים. המוט השחור משמש להידוק עצמים לשולחן, כאשר בשולחן עצמו יש שורות חורים במרווחים קבועים, ובהם נועצים סטופרים. ויתרתי עליהם בינתיים לאחר מחשבה נוספת, מאחר והחורים הנוספים בשולחן אוגרים נסורת (ובמידה והחורים עוברים דרך הפלטה, הנסורת תצטבר על המדף למטה ותהיה קשה לניקוי).

במלחציים כפי שנראים כאן הלחי הפנימית גדולה מהחיצונית, ופעם בכמה זמן זה עלול להפריע. לכן קוצרה בהמשך הלחי הפנימית:

בשולחן נגרות אירופאי מסורתי, שני זוגות מלחציים. אחד בחזית כמופיע למעלה, ואחד נוסף בקצה (בד"כ הימני), הנקרא מלחצי קצה, מלחצי עגלה, מלחצי כתף, בהתאם למבנה שלהם. הבורג על הרצפה בצילום קצת גדול למלחציים כאלה. הבורג נתרם לי מפירוק של שולחן ישן, והתכוונתי לבנות סביבו את מלחצי החזית. החלפת הפלטה ברגע האחרון לפלטה קטנה יותר, לא אפשרה לקבע את המלחציים הכחולים כמלחצי קצה ולכן הועברו לחזית. מבנה השולחן יאפשר אולי לבנות מלחצי עגלה, מחלקים שרובם נראים בתמונה, כפי שאפשר לראות בסרטון:

נניח בינתיים לדברים המסובכים. הנה מדף של איקאה וכמה קרשים, מהם נבנה מדף ו"שוקת":

לאחר ליטוש קל להסרת מה שנראה כמו סימני נעליים על המדף, נוסרו למידה שני קרשים לסייע בגישור הפער בין רחב המדף לבין המרחק בין קושרות השולחן. ניסרתי וחיברתי לפני שחשבתי, ולכן חיבור המדף לשולחן נעשה בעזרת מערכת "קרג", לפיה קודחים קדחים אלכסוניים ומחברים בברגים מיוחדים. אם הייתי מתכנן מראש, הייתי קודח לפני חיבור הקרש למדף, כאשר הקרש והשבלונה משמאל מוחזקים יחד בתוך מתקן ייעודי.

והנה המדף מורכב וצבוע בלכה:

השוקת נבנתה מקרשים מספת פוטון, שנוסרו והודבקו:

השוקת נבנתה מקרשים מספת פוטון, שנוסרו והודבקוק

לסיום נצבעה השוקת בלכה והוברגה למקומה, באופן שיאפשר פירוקה המהיר, אם תפריע לכלוב משהו לשולחן:

לניסוי הונח ליד השולחן כסא בר מעץ (כסא שלא אני בניתי). נוהג לנגר בעמידה, בוודאי כאשר יש להיעזר במסת הגוף או להפעיל כח. עם זאת, נראה לי מעניין לשבת עליו מדי פעם. כאמור, זה ניסוי:

והנה המלחצים הראשונים שלי, מלחציים קטנים שאולי בעליהם המקורי היה צורף. מדי פעם עדיין משתמש בהם, הם נוחים לאחיזת פריטים קטנים, ולחיי הפלדה שלהם מתאימות להחזקת חלקי מתכת בעת ניסור. המלחציים קטנים מכדי להיתפס על פלטת השולחן העבה ולכן חוברו לשני קרשים קטנים להחזקה במלחציים הגדולים.

העסק התברר כלא מספיק יצב בעת ניסור, ופורק. ניסור פינה קטנה מתחתי השולחן היה יכול להיות עניין פשוט לו נעשה לפני הדבקת שכבות הפלטה (שני ניסורים ניצבים וקצרים), חצי פשוט לו היה נעשה לפני הרכבת הפלטה כאשר היא מונחת הפוכה (מעט עבודה עם מפסלת ופטיש). כיוון שהעסק כבר היה מורכב, ועבודה עם מפסלת מלמטה למעלה היא לא בטיחותית לטעמי, התגלה שוב שימושיות הכלי הרב-תכליתי. כמה דקות ניסור רועש ומאובק מתחת לשולחן, והנה המלחציים הקטנים במקומם.

כלי חשוב למי שעוסק בנגרות ידנית, נקרא "שוטינג בורד". העיקרון הוא כי ניסור ידני של קורה (ניסור לרוחב), לעולם לא יהיה ישר לחלוטין, ולכן מחזיקים את הקורה כנגד לוח עץ, כאשר מקצוע ידני נוסע על לוח עץ ניצב ב- 90 מעלות במדויק. התמונה להלן לא ממש מייצגת איך צריך להשתמש ב"שוטינג בורד" – הלוח כלוב לשולחן במקום להיות מקובע במלחצי השולחן (בגלל אורך הקרש, שלא אפשר הנחתו לרוחב השולחן), המקצוע הוא מקצוע גדול מס' 5, מקובל להשתמש במקצוע "בלוק" הקטן מספיק להחזקה ביד אחת.

לרוב אני משתדל להמנע כמה שאפשר מצבעים וגימורים סינטטיים בעבודות עץ. לא תמיד אפשר, כי לעיתים רוצים להגיע לצבע או מרקם ספציפי שאי אפשר להשיג בדרכים אחרות. בעבודות שמיועדות למשחק ילדים או במוצרים שקשורים איך שהוא במזון (כמו כפות וצלחות עץ שמתכוונים לאכול איתן, או עציצים שנגדל בהם ירקות) אני מקפיד עוד יותר. בדיוק למקרים כאלו חיפשתי סילרים (חומר שיאטום את העץ אבל לא ישנה את צבעו במידה משמעותית) מחומר טבעי שיגנו על העץ אך גם על המשתמשים.

את המתכון מצאתי כאן, ומאז פיתחתי שיטה קלה יחסית להכנת חומר רב מבלי להזדקק לכלים מדוייקים למדידה. אז נתחיל.

חומרים וכלי עבודה

מבחינת חומרים כל מה שצריך הוא שעוות דבורים (אותה אפשר להשיג במכוורות, בתשלום או בחינם) ושמן זית. שמן זית טרי הוא יקר, לכן כדאי להשיג מבתי בד בחינם או בזול שמן זית ישן שלא נמכר. אפשר להכין את הסילר עם שמנים טבעיים אחרים כמו קוקוס או חוחובה, אבל שמן זית הוא מעולה והוא מקומי מאוד כך שחבל להשתגע על זה.

מבחינת כלי עבודה, גם כאן אין איזה סוד גדול – כיריים ומשטח עבודה, כלי למדידה (לא ממש חשוב מה גודלו), שני סירים כשסיר אחד יכול להכנס בצורה טובה עם רווח מספק לסיר החיצוני, סכין גדולה, קרש חיתוך, כף בחישה, וצנצנות נקיות (אין צורך לעקר וכל זה) שבהן נקשה ונשמור את החומר המוכן.

באן מארי (או בעברית: אמבט מרים)

השלב הראשון הוא להניח את הסירים אחד בתוך השני כשבתווך מים, ולהניח על אש בינונית. באמצעות כוס המדידה שלנו מודדים את מספר הכוסות הרצויות של שמן הזית. ושופכים את השמן לתוך הסיר הפנימי של הסיר הפנימי (לסיר בתוך סיר עם מים בתווך קוראים באן מארי, או אמבט מרים, שתדעו).

כוס המדידה – עכשיו עם השמן

באן מארי – אמבט מרים – סיר בתוך סיר

חיתוך שעוות דבורים לקוביות

בזמן שהשמן מתחמם, אני מתחיל בחיתוך שעוות הדבורים מגושים גדולים לקוביות של פחות או יותר סנטימטר וממלא אט אט את כוס המדידה. היחס שאנחנו מחפשים פה (של שמן זית לקוביות סנטימטר של שעוות דבורים) הוא בין 1:2 ל1:1. לא כך-כך משנה הדיוק כאן. אם אתם ממש פדנטים, תוכלו לעשות כמה ניסויים למרקם הרצוי שלכם ואז לעבור למשקלים וכל זה. אני פחות בקטע איפה שלא צריך אז כאן – לא צריך. זה יוצא סבבה בין 1:1 ל1:2.

חיתוך לקוביות של סנטימטר

כוס המדידה – עכשיו עם השעווה

התכת השעווה

ברבע שעה הקרובה אנחנו נדאג לערבב את השמן מדי פעם עד שכל השעווה נמסה בתוך השמן. השמן בשלב זה מקבל צבע עכור יותר (מן הסתם, השעווה מומסת בתוכו).

השעווה ניתכת לאט לאט בתוך הסיר

העברה לצנצנת ובחישה עד הסוף

לאחר שכל השעווה הותכה בשמן הזית הגיע הזמן לשפוך את התערובת החמה לכלי הסופי שלנו, במקרה הזה צנצנות. עדיף שהכלי לא יהיה כלי מפלסטיק כי השמן יותר חם ממה שאתם חושבים ויש סיכוי שהפלסטיק יימס. מנקודה זו ובשעה הקרובה עליכם לערבב את התערובת כל חמש דקות על מנת להמנע מהפרדות של השמן מהשעווה. אל תלחצו, זה לא מסוכן או משהו, ובמקרה הכי גרוע אפשר (וניסיתי כבר) להתיך את הכל ולהקשות את זה פעם שנייה. אבל כדי לחסוך באנרגיה, גם מחצבית וגם אנושית, עדיף לעשות את זה בפעם אחת.

אחרי העברה לכלים הסופיים – עדיין נראה כמו שמן זית

אחרי שעה של ערבוב מתון – החומר מוכן

לסיכום

זהו. הסילר מוכן. כמה דברים אחורים שחשוב לדעת, למרות שאת חלקם אתם יכולים לגלות בעצמכם:

1. מיישמים את התערובת במריחה עם היד ומנגבים עם מטלית ישר כשמסיימים למרוח. עד כדי כך פשוט.
2. אין צורך להשתמש באמצעי הגנה, החומר בטוח לחלוטין. הוא אפילו יכול להחשב בריא ויש שמשתמשים בדיוק בתערובת כזו כשפתון טבעי נגד יובש וקרם לחות, נסו ותראו.
3. אולי השם סילר עשוי להטעות. סילרים אמיתיים (כאלו שאוטמים את העץ לחלוטין לפגעי מזג האוויר ולאלמנטים) הם בדרך כלל סינטטיים ואם לא אז ממש ממש יקרים (ובדרך כלל – גם סינטטיים וגם יקרים). ה"סילר" שלנו מגן על העץ אבל משאיר אותו נושם ובסופו של דבר גם הוא ייתבלה תחת אור השמש או במהלך שנות שימוש. דבר אחד שאפשר לעשות הוא להמשיך למרוח אחת לכמה זמן כדי להחזיר שכבת מגן שאבדה. ודבר שני – כדאי לקבל את זה שסילר אמיתי הוא חומר נוראי ושהעדנית שבנינו לא תחזיק 25 שנה אלא רק 10, אבל לפחות לא הרעלנו את העולם.
4. חשוב לדעת שהתערובת עשוייה להתעפש אחרי זמן מה, לכן כדאי לעבוד תמיד עם כמויות שאתם יודעים שתגמרו ולא להכין סתם.

ספרו לנו איך יצא,
בהצלחה.

מַקְצוּעָה (נקבה, אבל בשפת הדיבור השתרש השם מַקְצוּעַ, בזכר), היא כלי המשמש ליישור ולהחלקת עץ.
פעם, בימים ההם, לא הייתם ניגשים למחסן עצים ומעמיסים על המכונית קורות מנוסרות למידה מדויקת. הייתם לוקחים גרזן ויוצאים לחטוב עץ ביער, אחרי שהעץ נפל והגזע נוקה מהענפים הקטנים, הייתם מנסרים ניסור גס בעזרת מסור ארוך ששני אנשים מחזיקים בקצותיו, מניחים כמה חודשים או שנים לייבוש במקום מוגן מגשם, פורסים לקורות, מייבשים עוד קצת בתוך הסדנא בה אתם מתכוונים לבנות את הרהיט, ואז היה מגיע השלב שצריך לקחת את הקורות ש"שחררו לחצים" והתעוותו מעט בעת הייבוש, ולתת להם צורה מדויקת – ארבע צלעות ישרות לכל אורכן, וחתך רוחב אחיד.

כעת הייתם נעזרים במקצועות, החל מאלו שהיו עשויות להגיע לאורך מטר, והיו מיועדות ליישור ראשוני לאורך, ועד מקצועות המחליפות מה שעושים היום עם מלטשת, כמו ה- smoothing plane שבתמונה, שאורכה כ- 25 ס"מ. גם חירוץ שעושים היום עם ראוטר, היו עושים עם מקצועות מיוחדות, שעליהן לא נדבר הפעם.

במשך מאות שנים היו המקצועות עשויות עץ. מבנה המקצועה פשוט באופן בסיסי – קורת עץ שתחתיתה ישרה, ובערך באמצע התחתית להב פלדה מושחז, הניתן לכוונון. מקצועות שגופן עשוי מתכת הגיעו עם המהפכה התעשייתית, וזו שנדבר עליה שייכת לקלאסיקה של הנגרות במחצית הראשונה של המאה הקודמת – סטנלי מספר 4. עשרות אלפי מקצועות כאלה נזנחו עם המעבר לנגרות ממוכנת, וניתן היה להשיגן בפרוטות בשווקי פשפשים. מאז שחזרו הכלים הידניים לאופנה, רוקנו נגרים אמנים וחובבים את השווקים, והיום כבר לא פשוט למצוא כלי כזה במצב טוב. הסחורה המשווקת כיום תחת השם "סטנלי" אינה נחשבת לאיכותית, ומי שרוצה מקצוע ישן כזה, צריך למצוא אחד "עם תעודות" שיוצר לפני שנת 1970.
המקצועה שנדבר עליה היתה שייכת לאביו הנגר של חברי ירון, וחיפוש באינטרנט העלה כי תת דגם זה יוצר בין השנים 1948 ל- 1961. כיאה לנגר מקצועי, הכלי נשמר היטב. בעליו המקוריים לא השליך אותו בארגז הכלים, לא הפיל אותו על הרצפה, לא השתמש בו לגירוד צבע, ושימן את החלקים העדינים לפני שהמקצוע אוחסן לשנים רבות.

כך נראתה המקצועה כאשר הגיעה אלי. הצ'ק-ליסט הבסיסי כולל בדיקה שאין שברים, סדקים או חלודה קשה (עד כדי שקעים) בגוף המקצועה, ושסוליית המקצועה ישרה באופן סביר. נזק לגוף המקצועה – לא ניתן לתקן. חלקים חסרים, ידיות שבורות, להב חדש – ניתן להשיג חלפים באיביי, זה אפשרי אבל עולה כסף. רצוי שהידיות לא "ירקדו" יותר מדי, שכל הברגים יעבדו ושהלהב יהיה ישר וארוך מספיק (בשימוש מקצועי לאורך שנים, ההשחזה החוזרת תכלה בסופו של דבר את הלהב. זה שבתמונה ארוך וכמעט חדש). הצנצנת הקטנה מכילה פוליטורה שתרם ירון, שימשה בהמשך לחידוש גימור הידיות:

כך נראתה המקצועה כאשר הגיעה אלי

התחלתי בפירוק כללי. הליך הפירוק צולם כולו עד רמת הבורג, לסייע למי שירצה להיכנס להרפתקה כזו בעתיד. הנה הידית הקדמית:

והאחורית:

עם תחילת פירוק הצפרדע התגלו שרידי שבבי עץ מחייה הקודמים של המקצועה:

ה"צפרדע" עליה נשען הלהב. בחלק העליון מנוף המשמש להטיית הלהב ימינה-שמאלה, ומתחתיו חלק ממנוף המכוון את הלהב מעלה-מטה. את שני אלה לא כדאי לפרק, ראו בהמשך את השפעת אי-הפירוק על ליטוש ויישור משטח הצפרדע:

ואותה הצפרדע במבט מאחור:

פירוק הבורג מאחורי תושבת הצפרדע:

ניקוי ראשוני ב- 40WD. בדיעבד אני סבור שאת הניקוי הראשוני היה צריך לעשות בטבילה בחומץ למשך יממה. היו גרגירי לכלוך בתוך קדחי ההברגה בצפרדע והיה קשה לנקות אותם לאחר ההרכבה:

יישור סוליית המקצועה נעשה ע"י הסעתה על נייר יבש 80 הכלוב למשטח ישר לחלוטין (כאן לוח זכוכית עבה). זו עבודה קשה וממושכת, הכרוכה בניקוי ובהמשך בהחלפת נייר הלטש כמה פעמים, בהמשך מעבר לגריט 120 ו- 240, ובסוף עיגול קצוות הסוליה (כמה מעברים בנייר 240, עם או בלי מעבר שופין מתכת לפני כן), כדי לא לפגוע במשטחים גדולים עליהם עובדים. כל התהליך מלווה בכמויות של אבקה שחורה משיוף המתכת ומהתכלות נייר הלטש.

בצילום נראית טעות שלי, הסרתי את הלכה מהידיות לפני תחילת היישור, וכיוון שידי נראו כמו ידיו של מנקה ארובות, הידיות התלכלכו ונאלצתי לשייף אותן מחדש.

צילום ביניים במהלך יישור הסוליה. זו תמונה המעידה על מצב טוב של הסוליה, כאשר האזורים המבריקים מיושרים למפלס אחיד והמרכז מעט שקוע. יש להמשיך לפחות עד יישור החלק השקוע לפני "פה" המקצועה:

והנה סוליית המקצועה לאחר סיום היישור. הדפנות הצדדיות שויפו באותו האופן על נייר לטש, כדי שתוכלנה להחליק על "שוטינג בורד" (מתקן עזר ליישור קצות קורות לאחר הניסור). בניגוד לסוליה, בדפנות "מותר" שיהיו שקעים ניכרים, ולכן חלק מניקוין נעשה בנייר לטש המוחזק ביד:

מעבר עדין עם שופין לניקוי גראדים אם ישנם, באיזור ה"פה":

כעת נעבור לצפרדע. כיוון שעבדתי עליה בלילה ולא צילמתי, הנה הדגמה על יבש, כאן ליטוש משטח הצפרדע עד המקום בו שני המנופים הבולטים הפריעו לעבודה:

והמשך הליטוש מימין ומשמאל לאותם המנופים. הליטוש בנייר 240 ו- 400:

יש לשים לב לנקודות המגע של הצפרדע בגוף המקצועה. במקצועה הזו – הקטע המבריק עם סימני העיבוד השבבי מעל הבוהן שלי, ושתי הנקודות משמאל. מניחים על גוף המקצועה, ורואים האם משהו רוקד. יש המדביקים נייר לטש בנקודות המגע ומשייפים, יש הבוחרים אחת מנקודות המגע (בצפרדע או בגוף המקצועה), ומשייפים אותה עם פצירה. פני הצפרדע יושרו, למעט כמה מספר שריטות עמוקות שלא היה כדאי להוריד:

הברגים נטבלו בחומץ 5% ונוקו בעזרת צמר פלדה עדין, הנה בורג הפליז המעלה ומוריד את הלהב, לאחר הניקוי וההרכבה:

ועכשיו נעבור ללהב, שלאחר הפירוק נראה כך, משמאל הלהב עצמו ומימין הצ'יפ ברייקר הצמוד לו:

יש המחדשים את הלהב תוך שיופו והברקתו מכל צדדיו. אני בחרתי לשמור על הכיתוב העדין החרוט בלהב:

ע"י השריית הלהב כולו בחומץ 5% ללילה וניקוי עדין בצמר פלדה:

יישור ממושך של כמה ס"מ הראשונים של גב הלהב על נייר לטש רטוב שהוצמד ללוח זכוכית, החל מנייר 80 ועד 2500 (בקפיצות של פי 1.5-2, לפי מה שתצליחו להשיג). ראו בקישור. מספיק ללטש כ- 2 ס"מ מגב הלהב, אבל נוהג ללטש יותר, למרות שמדובר ביותר עבודה, כיוון שכך אני בטוח שהלהב ישר ואינו נוטה בזווית כלפי הלוח. להב חדש אמור לצאת חלק כמראה, בלהב ישן יש לעתים שריטות עמוקות שאינן ברות תיקון:

לאחר יישור הגב, השחזה ארוכה וממושכת של השיפוע הראשי (bevel), בזווית של 25 מעלות, החל מנייר 80 ועד 600, ואחריו השחזת קצה הלהב בזווית מעט חדה יותר (micro bevel), על אבן מים 1000/8000, והורדת הגראד מגב הלהב בסוף. כל העבודה בעזרת מוביל השחזה משובח, שהבטיח שלאורך כל התהליך עבדתי בדיוק באותה זווית. למי שאין מוביל כזה או שאינו מיומן בהשחזה, מומלץ לשקול למסור את הלהב לבעל מקצוע להשחזה ראשונית. זו לא השחזה של להב מפסלת אלא עבודה הרבה יותר קשה:

לאחר יישור הלהב יושרו גם קצות הצ'יפ ברייקר והלבר-קאפ, חלקי המתכת שומנו, כל שמן יתאים ובחרתי בשמן פראפין נקי. הסוליה נמרחה בבלוק שעוות פראפין (החומר ממנו עשויים נרות לבנים):

הרכבה נכונה של החלקים הצמודים ללהב וכוונון עדין, והנה בדיקה שהכל עובד, עוד לפני הטיפול בידיות:

בשם הנוסטלגיה, גוונו ידיות העץ בבייץ (אבקה שיש להמיס במים חמי, ולמרוח אחרי הקירור):

זה חומר שיכול להכתים כל דבר, הנה הידיות משופדות על דיבל עץ האחוז במלחציים, העיתון מגן על השולחן:

שתי שכבות בייץ, כחמש שכבות פוליטורה אמיתית בשם אותה נוסטלגיה, שכבת וקס להגנה על הפוליטורה, והנה הדוגמנית מוכנה:

לפני כשבוע, נחנך באופן לא רשמי פרוייקט חשוב בטבעון – מגרש האוצרות. הוא חשוב משתי סיבות. ראשית, הרעיון – להקטין את כמויות הפסולת הגושית שיוצאת מטבעון למזבלות ומשם למטמנות, על ידי הצלת חומר גלם איכותי (עץ, ברזל, ופסולת בניין אחרת במצב טוב ושמיש) והחזרתו לשימוש. מגרש האוצרות משמש כמעין מטווח, אליו מגיעים חומרים (בצורה סלקטיבית) וממנו אנשים באים לאסוף. מגרש האוצרות בעצם משלים את הסדנא הקהילתית לקיימות. הסיבה השנייה שמגרש האוצרות הוא פרויקט חשוב היא שהוא מאגד סביבו גופים רשמיים שבדרך כלל לא שותפים בפעילות רדיקלית שכזו (עם הידיים בזבל, תרתי משמע) – בית ספר תיכון אורט "גרינברג", רשת המתנ"סים בקריית טבעון ואפילו המועצה המקומית נתנה לנו פוש קטן. כל זה, כמובן, לא היה יכול להעשות בלי כמה פעילים מסורים מהקהילה.

בכל מקרה, על מנת לחנוך את הפרוייקט, החלטנו לקיים סדנא שתעביר את המשמעות והחשיבות של יצירת מוצרים שימושיים מפסולת שנאספה מהרחובות, שזהו בדיוק מטרת המגרש ואופי הפעילות שלו. כעת נציג את התכנון לאדנית שבנינו (בנינו 12 כאלו בו זמנית בפעילות), עם מעט תמונות מהסדנא עצמה כחלק מהתיעוד של התהליך.

פירוק המשטח

מכל משטח תצא בערך אדנית אחת כזו, במידה ותצליחו לשלוף את רוב הקרשים מהמשטח שלמים. איך עושים את זה? בונים חולץ משטחים כזה. חשוב לומר שכל משטח שונה במצבו, ברוחב הקרשים ועוד כך שכל אדנית תצא קצת שונה.

אני מדגים את חולץ המשטחים

הטרפזים הרוחביים

מה שקבע את צורת האדנת היה, בתכנון הזה, רוחב הקרשים. בדרך כלל במשטחים כל הקרשים פחות או יותר זהים ברוחבם ואורכם. הבסיס הקטן של הטרפז הצידי (זה שסוגר את רוחב האדנית) נמדד, בכל אחת מהאדניות, לפי רוחב של שני קרשים. מכאן, היה צריך למדוד זווית של 15 מעלות, ולחתוך גובה אדנית בעומק של שלושה קרשים. מה שנשאר הוא טרפז בעל רוחב בסיס של רוחב 2 קרשים, גובה של רוחב 3 קרשים, וחתוך בזויות של 15 מעלות. על מנת לחזק את הטרפז חתכנו קרש נוסף (לא חייב להיות אסטתי) מעט קצר יותר מעומק האדנית, מרחנו בדבק נגרים ומסמרנו לטרפז עצמו, כשהרווח ממוקם למעלה (כדי שלא יראו אחרי שהאדנית מלאה באדמה. צריך, כמובן, שני טרפזים כאלו לכל אדנית.

כך נראה טרפז לפני שחתכנו אותו

טרפז מוכן על ערימת הקרשים שלו

אורך האדנית

מכאן, זה כבר ממש ממש פשוט. לוקחים את כל הקרשים שנשארו, ובודקים מה האורך הארוך ביותר שאפשרי ליצור לאדנית. בעיקרון, יהיו שני קרשים בבסיס הטרפז (ראו סעיף קודם), ושלושה קרשים בכל אחד מהצדדים, סה"כ שמונה קרשים באותו אורך שייצרו את אורך האדנית.

חיבור של הכל ביחד

כעת נותר רק לחבר. מורחים דבק לפני כל מסמר, ומחברים קודם את הקרשים של התחתית (הופכים את הטרפז על בסיסו הרחב) ואחר כך עובדים על הצדדים. אין צורך לקדוח חורי ניקוז, יש מספיק חריצים באופן טבעי בין הקרשים.

קודם שני הקרשים של התחתית

אחר-כך מהצדדים

סילר לשמור על העץ

בעיקרון, לא חובה לשים שום דבר על האדנית במצב זה, והיא יכולה בשקט להחזיק כמה שנים טובות, ואולי אפילו עשרים אם לא מזיזים אותה יותר מדי. אבל סילר כזה כן יכול לתת לה עוד כמה שנים, וגם להעמיק לה קצת את המראה. כדאי ללטש את האדנית, לפחות כלפי חוץ, עם נייר 40, על מנת להוריד חלקים רופפים.

מורחים סילר בתוך האדנית, ליתר ביטחון

ו..זהו

אדנית מוכנה ושתולה

Save

אצלנו בטבעון יש פרוייקט מגניב מאוד שנקרא "מדור לdoor". הרעיון, אותו ייסדו עומר וערן, שני בני טבעון, חיילים בזמנם הלא-פנוי, הוא פשוט להסביר וקשה לבצע. מדובר על פרוייקט שיפוץ בתים (ואני מדבר על שיפוץ מכף רגל ועד ראש, לא שפכטל-צבע סתם, אלא מגיע אפילו לחשמל, חידוש מטבח, בניית דקים וריהוט הבית מחדש). אבל לא רק, פרוייקט שיפוץ בתים לנזקקים (שאותרו בשיתוף פעולה עם הרווחה ביישוב) בחינם. אבל לא רק – כל העבודה נעשית בהתנדבות, כשרוב המתנדבים הם בני נוער וחיילים. בקיצור, להוריד את הכובע. כל חודשיים וחצי בערך מתארגן לו סופ"ש ארוך של עבודה, ועד לאותו סופ"ש – לאחר ראיון עם בעל הבית, מתחילים לאסוף רהיטים, מוצרי חשמל ואף חומרי גלם – הכל בתרומה, אם מבעלי מקצוע וחנויות ואם מאנשים פרטיים.

איך ששמעתי שהפרוייקט הזה קם, ישר ידעתי שהסדנא הקהילתית לקיימות צריכה להיות חלק מזה. מאז ועד היום, בשני הפרוייקטים האחרונים תלמידי בי"ס אורט "גרינברג" (שם הסדנא ממוקמת) שגם מתנדבים בפרוייקט מגיעים בשבועות שלפני השיפוץ לסדנא עם משימה. הפעם – ריהוט חצר לפרוייקט הקרוב.

במקרה הזה היינו צריכים להתחיל ולסיים את הכל באותו היום (הסדנא לא פעילה בסופ"ש כחלק ממוסד ציבורי אשר ממוקם בשכנות לבית כנסת, וצריך לשמור על סטטוס קוו ועל שכנות טובה). משתנה נוסף שעצר אותנו מלתכנן מבעוד מועד את הפרויקט היה שגם העץ, שניתן בתרומה, הגיע ממש באותו הבוקר.

השיפוע זה כל העניין

אז ראינו את החומר (קורות אורן מהוקצע של 5×10, 5×5, ו-2×10), והתחלנו לתכנן. ידענו מראש שבעל הבית חייב לשבת גבוה בפאת בעיה רפואית ולכן החלטנו להעתיק את הגובה והשיפוע של כיסא קיים שהסתובב בסדנא. מדדנו את השיפוע באמצעות מד זווית והעתקנו אותו לרגליים ולמשענת. החלטנו לבצע מושש בודד ועוד מושב כפול, כדי לעמוד במסגרת הזמן (אחר-כך במקום עצמו, ארגנו החברה בזריזות עוד שולחן קפה מגניב כדי להשלים את הסט. ראו תמונה אחרונה).

רגל בשיפוע 80 מעלות

כדי שהמושב יתאים גם הוא לשיפוע החלטנו גם שם לשמור על אותם 80 מעלות. הקורה המאוזנת חוברה לרגליים עם ברגים ארוכים ודבק.

שיפוע המושב גם הוא ב-80 מעלות

שיפוע המשענת – אותו הדבר

את המשענת החלטנו להשאיר באותו השיפוע, שכבר השתלט על כל העיצוב של הכיסא. כדי שיהיה חיבור טוב בין הקורות שנושאות את משקל המשענת עשינו חיתוך מוזר כזה בחיבור עם הרגל האחורית של הכיסא בכל צד. עד כאן השתמשנו רק ב5×10.

קווי המתאר של הכיסא מצויירים בקורות הנושאות

ועכשיו… לרצף

הכיסא הזה כל-כך פשוט שמה שנשאר לעשות הוא רק לרצף בקורות 2×10 חתוכות לרוחב המושב, מחוברות עם ברגים (ללא דבק) ועם רחב של 2 ס"מ בין קורה לקורה.

מרצפים את משענת הכיסא

כאן אפשר לראות גם את המושב הכפול, שחושב פשוט כמו שני מושבים בודדים. אפשר לראות שלושה תומכים במושב הכפול, כיוון שלייתר בטחון החלטנו שצריך לתמוך גם באמצע. השארנו שוליים של 2 סנטימטר מכל צד של הקורות המאוזנות (2×10) לאסטתיקה.

המושב הכפול – עם שלושה תומכים מפאת רוחב הספסל

ומשענות יד?

כדי להשלים את הכיסא הרכבנו גם שתי משענות יד בצד כל אחד מהמושבים. המשענות עשויות מקרש 2×10 שנכנס בין השלבים של הריצוף, ונגרע ממנו ריבוע כדי שיתאים בדיוק לקורת המשענת. את המשטח למשענת היד חיברו ברגים מהצד ודבק. המשטח נשען על קורה של 5×5 שחוברה עם בורג אחד מלמעלה ועוד אחד מתחת למושב.

כיסא עם משענות יד

וזהו זה…

כמו שציינתי, החבר'ה שעזרו לי לבנות בסדנא, הלכו והמשיכו את הפרוייקטון הזה באתר עצמו. צבעו את שני הספסלים שלנו והוסיפו שולחן קטן. בסיום הריהוט שבנינו נראה כך (אני הייתי צובע בצבע בהיר יותר, אבל זה עניין של טעם ושל הצע של צבע מתרומה).

הריהוט מוכן וצבוע

מה שמדהים בפרוייקט הזה הוא כמות ההשקעה וההתנדבות של מלא אנשים. כדוגמא לכך, אציין שגם את הדק שאתם רואים בתמונה בנו ב60 שעות שבהם הפרוייקט התבצע. הוא לא היה שם לפני.

מעניין אתכם להצטרף לעזור? בקרו בדף הפייסבוק של דור לdoor גם אם אתם לא מטבעון. רעיון ששווה לעקוב אחריו. עומר וערן, מוריד את הכובע.

Save

Save